מיומנה של בלוגרית מיומנת

השעה: 00:48, מוצ"ש סוף נובמבר קריר ויבש. על המרקע ג'וני דפ מתאכזב מכל הילדים שהכניס לתוך מפעל השוקולד שלו. 
מס' קלוריות: קשה לדעת. לא הרבה יותר מדי, אבל לא מעט במיוחד לא בהשוואה בכמות הקלוריות שנשרפו.
סיגריות: כ-4. וואו כמה כסף הוצאתי השנה על סיגריות? יכלתי לקנות אוטו...
ישנתי מלא. לילה ארוך ואז שנ"צ מכובד ואין צורך למהר לקראת מחר בבוקר.
הסיבה שבגללה אני כותבת עכשיו שוב למרות הפוסט המדכא הקודם הוא שהבלוג הנחמד הזה חוגג שנה, בקירוב. שנה.. יא-אללה.
מה השתנה? לא הרבה זו האמת. המיקום הגאוגרפי לא השתנה, שכר הדירה נשאר יציב, כולם חיים, כולם בריאים. והנה אני, ממשיכה להיאבק באותם שדים. לפעמים עם יותר אנרגיה, לפעמים עם פחות אך המחול ממשיך. לא חשבתי על איזה כשכתבתי את הפוסט הראשון אבל אני בטוחה שלא חשבתי שאהיה בדיוק באותו מקום. יכלתי לנחש, אבל קיוויתי שאני צועדת במקום הנכון. אז מה יצא לי מזה? האם הכל היה לחינם? 
אני מקווה שלא, אני יודעת שלא. קודם כל יש לי יומן אינטרנטי מלא מחשבות ותקוות שאני יכולה להתחבר ולהיזכר פוסטים אהובים ובמחשבות מצחיקות שהיו לי השנה. כן, נכון כולם באותו נושא. אבל אין מנוס, זה הנושא שהכי מעסיק אותי בעולם. אני גם חושבת שזה שעברה שנה גם מסמל לגביי יחסית הרבה. כל יומולדת מאז בערך גיל 13, הרגשתי שאני נשארת באותו מקום ושאני לא מצליחה להשיל את מי שאני לא רוצה להיות. אז זה שקרה גם פה, בעולם הווירטואלי שלי, באמת רק מייצג עוד פן ממי שאני.


ומה יהיה שנה הבאה? חוצמזה שכבר נוכל להגיע ממקום למקום בטלפרומטר ושנחזור לעשות תסרוקות אפרו, יכול להיות שאני אמצא את עצמי על אותה ספה באותה שעת לילה סופרת קלוריות ומקווה להעלים את אחד הסנטרים. יכול להיות שכן. ויכול להיות שלא. יכול להיות שאגיע למנוחה ולנחלה של משקל היעד האידיאלי. שהתעמלות לא יהיה שם נרדף לסיוט בשבילי, שאתבאס שהג'ינס במידת 42 שלי גדול מדי ושאני צריכה ללכת עוד פעם לקניות בקניון. אולי בכלל אפתח בלוג בנושא אחר. בלוג בנושא ההתחממות הגלובלית או משו. בין אם כן ובין אם לא. אם אהיה באותו מקום ובאותו משקל, או חלילה בעלת עודף משקל גבוה יותר, או שאהיה כבר דוגמנית הבית של מודעות "לפני" או "אחרי",זה לא באמת חשוב. העיקר להיות בריאה, שמחה, פעילה ומוקפת באנשים שאוהבים אותי ושאני אוהבת אותם. אם זה מה שחשוב ובעצם אם זה המצב כבר עכשיו, אז כנראה שהמצב לא כזה גרוע.

כלב זקן טריקים חדשים?

איך נתתי לזה לקרות אני חושבת לעצמי. אבל מה שאני באמת מנסה להבין זה איך נתתי לזה לקרות שוב.. חבל שלא כתבתי פוסט בשלושת השבועות האחרונים, הוא היה יוצא ממש משמח. זה שאני כותבת דווקא אחרי השבוע האחרון ממש לא שם את המציאות בפרופורציה. (הגיגי שעת לילה מאוחרת שנאלצים להידחק לתוך סוגריים:פרופורציה. מילה גדולה. להוציא מ.. לאבד.. אוף הפרופורציה הזאת). מה שקרה בעצם זה שמתחילת הרונדווים השבועיים שלי עם התזונאית שיניתי את ההרגלי הצריכה שלי בצורה משמעותית. והתוצאות הגיעו. אני שחיה בעיקר בעולם דמיוני (שמבוסס לחלוטין על טלוויזיה וסרטים הוליוודים) אמנם קצת התאכזבתי מהקצב האיטי של הירידה שלי אבל כמובן שאם ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו (שבוע מה"אז") לא הייתי מתלוננת. במשך חודש השלתי ממשקלי 6.4 ק"ג. שלאחר שחילקנו את קצב הירידה לשתי שלבים, 6.4 קילו שבכיף נעגל ל6.5 מהווים אחוז ניכר מהשלב הראשון. נשמע מדהים לא? נשמע מדהים כן. אבל אז הגיע השבוע הארור הזה שזרק אותי לתוך הדפוסים והסחרור הרגילים שלי. ומה שהכי נורא זה שהוא מציף אצלי את כל השאלות שאני מכירה מקרוב ויודעת שהתשובות אליהם יכולות להיות רק עצובות.

זה קרה לי בכמעט כל דיאטה שעשיתי מאז כיתה י"ב; מהשלב בדיאטה אשר ניתן לזהות בו ירידה, לפעמים ניכרת ולפעמים לא, ומהרגע שאנשים מתחילים להחמיא, אני בצרות. אני מתחילה לזרוק ולחפף ולאכול, מה שרוב הפעמים מוביל להפסקה דרמתית של הדיאטה ולחזרה לשגרה מלאה בפחמימות, ממתקים והרס עצמי מדכא לא?! אני מקווה בכל ליבי שאת המפלה הזאת אני יצליח לעצור כבר עכשיו, אבל אני יודעת שהניצוץ בעיניים, שהיה לי בשלושת השבועות האחרונים, נעלם. הראבק נגמר. הדרך נהייתה מעייפת ותלולה ואני יודעת שהמעידה קרובה מתמיד. למרות התמיכה של כל הסובבים ולמרות העזרה שלא תסולא בפז של התזונאית החדשה, מצאתי את עצמי באותו מקום. בעוד שלושה ימים אני נשקלת במשרדה הבוהק וכשאני נזכרת באותו אירוע שהיה רק שבוע שעבר, אני לא יכולה לא לגחך על המחשבה שהתבאסתי אז כשרק השלתי קילו אחד באותו שבוע. אני לא רוצה להישקל ולראות את שלושת הקרמבואים שאכלתי, את הבורקסים, את העוגה, את המילקשייק, את הפלאפל (אבל רק חצי מנה, מנחם מאוד..), את החלה, את הקינוח, את רגשי האשמה...


וכל מה שנותר לי לתהות לעצמי זה האם באמת אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים? כאשר אבדתי אבדתי?


מכיוון שהפוסט הזאת מדכא בצורה קיצונית, בעיקר או רק אותי, חשבתי להוסיף בדיחה כדי לשפר את האווירה, אבל אני לא מכירה בדיחות אז נכנסתי לאתר בדיחות והמלאי עוד יותר דיכא אותי וויתרתי.
לילה טוב.

יפה ושונה

פיוווו... זה נגמר! אנחת רווחה כלל ארצית... הביטו סביבכם ותשאלו את עצמכם האם כל מי שהתחיל את עונת החגים לידכם עדיין שם? כן? יופי! לא? יופי! זה נגמר זה נגמר זה נגמר! אל תבינו אותי לא נכון, היה כיף. כן, אפילו כיף מאוד. אבל מה יותר כיף מעונת החגים, הארוחות המשפחתיות, הבגדים החדשים, התפוח בדבש, קישוטי הסוכה? שזה מאחורינו. לסמן וי על כל אלו ולהמשיך אל התקופה הנפלאה הזאת של בין החגים לחנוכה. היה נחמד, תודה רבה, הלאה.


השמחה שמהולה בעצב הגיעה בדיוק בזמן המתאים מבחינת הדיאטה. עכשיו שאני משלמת את מיטב כספי לאשת מקצוע (מיטב כספי... אשת מקצוע... הו...) אני צריכה להפסיק להתנדנד ולהתייצב עם השיגרה המבורכת הבאה עלינו לטובה. נכון, זה לא באמת השבוע השני של הדיאטה שלי, אלא השבוע האלף של הדיאטה (בחישוב לא מדוקדק בכלל מאז שאני בת 13) אבל בשבועות האחרונים הכל נהיה הרבה יותר רציני בתחום הדיאטתי. תפריטים הודפסו, תאריכים נקבעו והאתר אינטרנט המופלא הזה סוף סוף שמח בשבילי. וגם אני שמחה בשבילי.

רציתי לצרף תמונה של ארוחת הצהריים
 המופלאה שלי שתקנאו,
אבל נזכרתי שאין לי את הכבל המתאים. 
אז שמתי תמונה של פו. זאת זכותי, זה הבלוג שלי.

אז לאחר הירידה הבאמת מפתיעה של שבוע שעבר, אני מחכה בהתרגשות למפגש מחר עם התזונאית. לא שאני חושבת שאזכה לאותם תוצאות, להיפך. כל השבוע חוץ מלחלום על גלעד שליט כמובן חלמתי שאני נשקלת אצלה ושנינו ממש לא מרוצות, אז כאמור להיפך. אבל אני משתוקקת לתכנן יחד איתה (ואיתכם, אם תכילו) את חיי השיגרה האידיאליים  בשבילי ובשבילה (ובשבילכם, אם תכילו).


למקרה ששאלתם, ולא שאלתם, הכנתי עכשיו ארוחת צהריים חלומית. בישלתי ימבה ירקות מעניינים (בצל קצוץ, ריבועי בטטה, גפרורי גזר, אפונה עדינה,גמבה אדומה ופלחי דלורית אם להיות מדוייקים) והנחתי מעליהם בעדינות הראויה שני ביצי עין עשויות למהדרין. נשמע טעים לא? נשמע טעים כן! מרוב התלהבות החלטתי לכתוב פוסט שלם רק כדי לשתף בתפריט. וכדי לזכות בכמה דקות חסד של חוסר למידה... המממ... כיף.


שבוע טוב. שנה טובה.

הנה באתי הביתה

בעונה הקודמת של "Baby Steps":
תמר חשבה לעצמה שמה שמפריד בינה לבין מידה 38 במכנסיים, חוץ מהobvious, זה שהיא לא משתפת את הציבור בתחושות, ובניסיונות שלה להצליח בדיאטה טובה ובאורח חיים בריא. היה לה ברור משום מה, שאם תכתוב לכל באי עולם על חוויית הדיאטה, החשיפה תהיה כל כך משמעותית שהסנטימטרים יתאדו מעצמם. תמר נכחה לדעת לאחר חשבון פשוט ש80 אחוז מהפוסטים שכתבה היו מדכאים, שליליים וסך הכל משמינים בעיקר. אז תמר ויתרה, והפסיקה לכתוב פוסטים והפסיקה לנסות לשמור על מישקלה ואפילו לא חשבה על להשיל ממנה אותו. כמובן שמה שקרה זה שהיא השמינה אף יותר, התבאסה אף יותר והתגעגעה לבלוג יותר ויותר. אבל הסיפור לא נגמר פה.
חברה של תמר החליטה שנמאס לה. נמאס לה מהקיטורים, נמאס לה מהבטלה ונמאס לה מחוסר המעשה, ופנתה לעזרתו של כל מי שבן אנוש היה פונה במצב הזה; גוגל. את התוצאות מיהרה להחזיר לתמר וכפתה עליה להתקשר לדיאטנית צמרת אשר עובדת בקירבת המקום. כמובן שתמר התלוננה, עשתה עוונטות, והמשיכה לטעון ש"היא יכולה לעשות לבד" אבל בתוך תוכה היא מאוד שמחה. היא אפילו התרגשה. כנראה שתמר הייתה צריכה דחיפה ממש חזקה, ויחד עם תחושת "הגיעו המים עד הנפש" נסעה לבקר את הדיאטנית. ובאמת המצב היה הרבה יותר קשה משהעיזה לחשוב. לבדוק אחזי שומן זה לא נעים לאף אחד, אבל בגלל שהדיאטנית, שמעתה נקרא לה תזונאית - כי זה סקסי יותר, הייתה חכמה, מעניינת ותומכת, תמר החליטה להתפשר על ריח הסיגריות במסדרון של הבניין והלכה להזמין פנקס צ'קים.
מאז הפגישה הראשונה שהייתה לפני שבוע, ולמרות הררים של כלים לחג, החלות, הדבש, השינה, הפלפלים הממולאים והקינוחים, תמר הצליחה להשיל 3 קילוגרמים מאז הפגישה הראשונה והגורלית עם התזונאית.
אז מלאה באופטימיות זהירה, עם גלעד שליט ישן במיטתו וכשנשאר רק חג אחד באופק, תמר הרימה את קולמוסה וחזרה לכתוב את הבלוג הכמעט אהוב עליה ביותר ברשת (אין מה לעשות היא מכורה ל"בצק אלים").
איזה כיף לה.


כל זאת ועוד בפרק הבא.


סוף.

Woo Hoo!

אני מלאת השראה עצמית. ממש כרימון. אני כבר בבוקר של היום הרביעי לדיאטה- והולך, תכינו את עצמכם, מעולה. עכשיו אני יודעת שאני בבוקר של היום הבערך 150 של הדיאטה (מאז תחילת הבלוג) אבל המחשבה הזאת כלכך מדכאת אותי שאני דוחקת אותה עמוק לתהום השיכחה שלי, וחוגגת את היום הרביעי בסבב זה. ואולי מי יודע, זה יהיה הסבב האחרון אי פעם. זאת מחשבה ממש מטורפת לדעתי.

אז איך היה? היה טוב!! לא רק שאני דבקה בדיאטה בריאה ומאוזנת, גם לא אכלתי עוף או בשר כבר ארבעה ימים (חוץ מאתמול בטעות בלי לשים לב, אבל זה לא נחשב, כי ככה..). ובשבילי זה הישג. בתוך תוכי תמיד קיוויתי להיות צמחונית. להסתובב בעולם עם הפרצוף הצדקני הזה ולעורר את תהייתם של הקרניבורים בכל עת. אני עדיין מקווה, אבל יודעת שזה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב. אני לא חולת בשרים אבל אני גם לא חולת צמחים. נראה לי איזון בריא וידידותי של חיות וירקות יכול לעשות רק טוב. אבל התעשיה. יא-אללה התעשיה. אני יודעת שזאת קלישאה מטורפת, תעשיית החיות המזעזעת וכו' וכו'. אבל כל יום שאני לא צורכת תרנגולת שחיה בכלוב בגודל של חצי דף A4. דיינו. גם בכלל האוכל הצמחי הזה, מרגיש לי בריא ונחמד ודרך טובה להתחיל (להמשיך) את ניקוי הגוף.

כידוע משפטי השראה בשקל עושים לי את זה ממש, ואם הם באנגלית אז בכלל קנו אותי. נתקלתי במשפט הקיטשי-עד-דמעות הזה:

 It's never too late to be what u could have been""

לעולם לא מאוחר מדי להיות מה שיכלת להיות, בערך. אני משערת שזה משפט שנועד לעקרות בית בגיל העמידה שחולמות לפתוח בית תה ולנהל רומן סוער עם הקונדיטור, אבל אני משליכה את זה עלי (הממ.. מלא זמן לא אמרתי את זה פה..). אני מאמינה שלא מאוחר להיות מי שאני רוצה להיות. ואני מתקדמת לכיוון זה בצעדי ענק (בעצם בצעדי תינוק. צעדי תינוק ענק)!!

שיהיה המשך שבוע, דיאטה וחיים טובים, לכווווולם!

לאט ובטוח

זה קרה. עוד יום דיאטה מוצלח לאוסף! אוקיי, נכון עברו כמעט שבועיים מאז היום דיאטה המושלם הקודם, אבל היי היי.. מי סופר הא? לקח די הרב הזמן לעלות על הגל הזה שוב, במיוחד אחרי שוברי השיגרה של יום העצמאות אבל ממש לא רק. אין לי הסבר הגיוני איך ביום אחד הדיאטה נראית לי כה מרגשת, סוערת וממריאה, ואיך פתאום, ולפעמים זה תוך דקות ספורות ממש, מאסתי בהכל ואני תוחבת את ידי עמוק עמוק לתוך סיר הטיגון (שמשמשת מטאפורה לכל מה שרע. בהתחלה רשמתי עמוק עמוק לתוך צנצנת העוגיות אך חזרתי בי, כי זה מאוד עצוב, צנצנת עוגיות זה כלי רומנטי,ילדותי ומרגש. והדיאטה לא נועדה לדכאות את שמחת חיינו, אז שיניתי את זה לסיר טיגון עמוק, שבאמת מסמל רק רוע. עד כאן הערות טכניות חסרות משמעות ורלוונטיות). לא רציתי לכתוב בשבועיים הפסקה האלה כי כבר נמאס מהעליות והמורדות האלה. זה מעייף אותי, מאכזב אותי ומעצבן אותי להתנדנד כל הזמן בין הצלחות לדיכאונות. ידעתי שכשיגיע יום טוב, אדלג בשמחה לדפי הבלוג. אז הנה אני, שוב, מתרגשת מההצלחות הקטנות שלי, מתבאסת מחום האימים, אבל יודעת שלגבי שניהם- צפוי לנו קיץ ארוך וקשה, ולכן נותר רק שההצלחות יהיו תכופות יותר, והימים אולי קרירים יותר.

אז איך הפעם זה קרה? תאריך הדד ליין שהצבתי לעצמי מתקרב בצעדי ענק ואני צריכה להראות תוצאות. חיכיתי שוב לתחילת שבוע חדש כדי לשחות עם הזרם לכיוון הנכון. אז היה לנו היום המון ירקות, המון מים קפואים, קצת ספורט וקצת פחמימות. שילוב מנצח ליום שמח. ניפגש פה מחר או עוד יומיים אם עוד בשורות טובות. עשינו עסק?

פוס משחק

ולכל  הלהוטים, לא אפרט בינתיים, רק ארגיע ואומר שהדיאטה עדיין איתנו. אחרי שקילה חטופה וחוצפנית, כי ממש לא עבר מספיק זמן באמת להינות מהתוצאות, הרגשתי ניצנים של סיפוק. אבל מה לעשות שימים משונים עברו עלינו.. שוברי השיגרה הם האוייבים הגדולים של הדיאטה שלי, ואכן מרשמלו מפוחם וכוסית שמפניה מצאו את דרכם אליי. ניסיתי לאזן את התפריט עם ריקודים סורים ולדעתי הצלחתי לעבור את החג בלי נזק כבד במיוחד.

וכמובן שסך הכל, ניתן תמיד לזכור שיכל היה להיות יותר גרוע. אני חוזרת לשיגרה ולתלם, וממשיכה להתרגש לקראת ההצלחה שלי. 

והיום בתפריט? הירקות כבר מוכנים...

שמחה וששון

כבר מהבוקר רציתי לשתף את זה איתכם. לטפס על הגגות הכי גבוהים ולצעוק בקולי קולות. לעשות צורות של מלאכים בדשא של האוניברסיטה. לחרוט לבבות בספסל הלימודים. אבל החלטתי להתאפק עד הערב כדי לתת ביסוס יותר משמעותי לשמחה, שזה חשוב: יום דיאטה מושלם. אני חוזרת יום דיאטה מושלם. כן, מה ששמעתם. אחרי חודשים של ציפיה מורטת עצבים. קמתי היום בבוקר וידעתי שזהו. ההחלטה שקיבלתי אתמול בערב, כמו כל ערב, "ממחר דיאטה" לא תיפול על אוזניים ערלות היום. יש לי ימבה מוטיבציה, מלא ירקות, ותחושה נעימה בבטן. מין ריקנות חיובית כזאת. יגידו הריאליסטיים, "שבי בשקט לכמה ימים, תפסיקי לעשות פאדיחות". "בואי נחכה ונראה", אלה שמתחפשים לשוחרי שלומי יוסיפו "אני לא רוצה שתיפגעי, שלא תפתחי ציפיות שוב". אז כן, אני קצת חוששת ומקווה שלא אפול על הפנים. אבל אני ממש שמחה וממש גאה. יש לי מטרה קרובה מאוד ברורה, אני כבר יכולה לחוש בה, והיא מפמפמת אותי לאללה.

אז מה אכלתי? אויש איך התגעגעתי...:

כמובן שהתמונה והמתכון לארוחת ערב
הוא מ"בצק אלים"

א.טרום בוקר, כדי להצליח להגיע לעבודה: פרוסת לחם זעתר מאפה ידיי מרוחה בגבינה לבנה.

א.בוקר רשמית, בערך בעשר וחצי: לחמניה מקמח מלא, ממש טובה מרוחה בממרח, החזיקו חזק, עדשים כתומות ביתי פנטסטי (מי שרוצה מתכון, שיצעק) עם תוספת גמבה.

א. צהריים: חזה עוף צלוי עם עגבניות וכרוב לבן מאודה. הרבה כרוב לבן מאודה.

א. ערב: חזה עוף מוקפץ ברוטב סויה עם שארית הגמבה מהבוקר- אקולוגי...

אני יגיד לכם מה לא אכלתי? זה הרבה יותר מעניין: עוגיות, שוקולד מריר, סנדוויץ' קנוי, שוקו, וגולת הכותרת: לא אכלתי פירור מהכיבוד הקל בכנס שנכחתי בו.. שמחה וששון!

רק קצה הקרחון

עוד הצלחה מרגשת: הצלחתי לתרץ את השעות על גבי השעות של הצפיה שלי בשידורי האח הגדול: ליהיא ונופר פצחו שם בדיאטת קרח. ולי בא גם. מייקל פלפס השחיין המטורף אוכל 12 אלף קלוריות ביום. כן, טירוף. וניסו לחשב איפה הוא שורף את הכל, מחקרים גילו שכמובן שהמאמץ הפיזי של להיות הכי טוב בעולם מאוד מרזה, אבל בעיקר השהות שלו במים קרים כל הזמן, מרזים מאוד. כשגוף מתקרר הוא צריך לחזור ולהגיע לטמפרטורה רגילה של 37 מעלות, וכנראה שלהתחמם זה מרזה, אז אמריקאיים עשו מה שהם הכי טובים והמציאו סוג חדש של דיאטה: דיאטת קרח. לקרר את הגוף כדי להרזות. מכיוון, שלא כמו מייקל, מנסים לעשות משו בחיים שלנו ולא יכולים לבלות ימים ולילות בבריכות קרות, נותר לנו לשתות מלא מלא כוסות של מי קרח. וזהו זאת דיאטת הקרח. זה מקרר, מרענן וליהיא ונופר עושות זאת גם- מה רע?

אז חברה, צאו לרחובות לחגוג לבינתיים, אני מאחלת שהפוסטים יחזרו להיות תכופים, שמחים, ומרגשים.

החידוש שבירוק

אפתח בהתנצלות. פעם שנאתי להתנצל, הרגשתי שזה מדיר ממני את תחושת האלמותיות שלי. כשהבנתי מהר מאוד, שאף אחד לא חש כלפיי תחושת אלמותיות מיהרתי להתנצל כל הזמן. זה נחמד, זה מזכך וזה סוגר פינה מאוד מאוד מהר. אז הרי להתנצלות: אני מצטערת שלא כתבתי (או התקשרתי) כבר הרבה זמן. אולי הכי הרבה זמן מאז קום הבלוג. פשוט הייתי מאוד עסוקה ב... כלום. לא הייתי עסוקה במיוחד מאז תקופת הבגרויות ולכן זה אינו תירוץ. את כל המרץ שחסכתי בלא לכתוב פוסט בזבזתי על לחשוב למה אני לא כותבת פוסט. למה אין לי מה לומר ואין לי עם מה לשתף. בזבזתי בלהרגיש רע שאני לא כותבת, ובזבזתי על- לא לכתוב פוסט. אז יצאתי גם ככה מופסדת.

קריאה חוזרת של הפוסט הקודם מעציבה אותי ולמרות התגובות המשעשעות אני עדיין לא יכולה (או לא רוצה, ניחא) לקום שוב (וליפול שוב) בנסיונות הדיאטה. אני לא מצליחה לאגור רוח חדשה שתאסוף ותסחוף אותי. אבל אני שמחה מהאפשרות שבימים טובים הופכת לידיעה, שזה לא בשמיים. המחשבה על חיים במידה אחרת אינם מופרכים כמו שזה נראה כרגע. זה יקרה, אולי לא במהירות, אבל זה יקרה.

לפני שנוציא את מחשבוני הקלוריות אל מול המצות ולפני שנזרוק קלישאות על חמץ פנימי, נפסיק להכתים את בגדינו באקונומיקה ונציץ דרך החלון. האביב הגיע! בז'רגון פוליטי/בוטני/ספרותי/מגזיני אביב תמיד מסמל התעוררות ושינוי. החידוש שבירוק הופך אותנו לאווריריים יותר וכמובן, איך לא לאביביים יותר. יש שלל טיפים מחובבים יותר ומקצועניים פחות, איך לשרוד את סעודות החג, אני זוכרת חלק בעל פה משינון של שנים של מוספי החג. לא להגיע לארוחה רעבים, לא לשתות יותר מדי (יין זה משמין, כן זה נורא, הכל משמין), לטעום מעט מהכל, לוותר על קינוח (שבפסח זה לא כלכך קשה..) ולעזור לפנות (נראה לי אמא שלי שתלה את זה שם), כי לקום ולכרוע תחת עומס צלחות זה גם סוג של כושר הם מצייצים. נראה לי מה שהכי חשוב, זה להיות חגיגיים ולשמוח בחגיגיות, לאכול בחגיגיות ולהסב בחגיגיות. חגיגיות זה לא מילה נרדפת לחוסר עכבות, ללא שליטה או חזירות, חגיגיות זאת מילה בחולצה לבנה עם חיוך על הפנים שיודעת שהאוכל טעים לה והחברה סביב השולחן ימשיכו לנכוח בחייה עוד המון המון שנים ולכן אין צורך למהר ולסיים את כל תפוחי האדמה, הם יהיו שם בשנה הבאה. ובשנה הבאה כשנהיה רזים יותר ובריאים ושמחים באותה מידה החגיגיות תאמץ אותנו לחיקה. שוב. וזאת חגיגיות.

חיפוש שעשיתי ביו-טיוב של שירים עם המילה אביב בעברית ולועזית הניב תוצאות מדכאות, או מתכונים לאגרולים (Spring Rolls) או בשירים מדכאים של אביב גפן המדכא. אפילו אופציה מרגשת כמו השיר של גרוסמן-פוליקר "קצר פה כל כך האביב" הוא עצוב מדי בשביל פוסט חגיגי. אז אנחנו בבעיה. אז עברתי לחשוב על משמעות האביב, ומשמעות של שמחה ופשטות הידהדו לי במוח. אז בחרתי להרים כוס יין לחיי חיים בריאים יותר.

חג אביבי חגיגי וכיף מאוד.

את האמונה לאבד

הבלוג תחת מתקפה, כן כמו הדרום, אבל אצלי לאט לאט החזיתות נופלות. אני סופגת טיעונים קשים בקשר לרלוונטיות של בלוג דיאטה, כאשר הדיאטה כבר מזמן הפכה לזיכרון מתוק של חודש ימים של שליטה ביצר. כן, זה פשוט מביך לומר, אבל לא היה לי יום דיאטה טוב אחד, אחד, כבר חודשים. לא יכלתי להתיישב מול המסך האהוב עלי, ולפצוח בשיר. אפילו לא יום אחד. פה היה פופקורן, שם עוגה, ולפעמים שניהם.  תאמינו לי, אני לא פדנטית. מעט פופקורן ועוגה לא מספיקים כדי להרוס יום שלם של דיאטה פוטנציאלי, אז תאמינו לי, שם זה רק התחיל.

יש הטוענים שהבלוג הוא כיסוי, אם אני מדברת על משו, אם אני תולה את הכביסה בחוץ, זה פותר אותי מלשפשף את הכתמים הקשים. כל עוד יש אנקדוטה טובה, אפשר להעיף את הדיאטה עצמה מהחלון. הבלוג נהיה העיקר, והדיאטה התפל, הם מצקצקים בלשונם ומנענעים את ראשם. והם חמודים, זאת הבעיה, כל התוקפים האלה. הם חמודים ודואגים, ורוצים כבר לחלוק איתי בגדים, ומשועממים (כמוני) מאכזבות בתחום הקולינרי, הם רוצים לראות בשימחתי, ולא מבינים למה אני לא מספקת את הסחורה. למה אני לא עושה משו כבר, נו!!

ואני מעריכה את זה. לאללה. באמת, לאללה. ואין מי שיותר מאוכזב ממני בתחום הזה. מה אני לא חושבת על זה שאם הייתי דובקת בתוכנית כבר יכלתי להיפטר מ20 ק"ג? לשנות כמה וכמה קידומות, להיות בעלת מראה מתוח ונינוח יותר. אני לא חושבת על זה בכל רגע של ערות, ולפעמים גם בחלום? אני כן. על אמת. אבל אני עדיין מאמינה, ממש מאמינה, שהתהליך קורה. ושהבלוג הזה נועד לגדולות, ושאני נועדתי לגדולות, לקטנות. ושיום אחד אני ישיל מעצמי את כל העודף הזה ושזה יהיה מדהים אבל קשה. אבל אני מאמינה שהקושי הזה משנה אותי מבפנים. ואני גם מאמינה שיש בי ושיש פה המון חירטוטים והמון שטות והמון רעש, אבל שאם מקשיבים טוב יש זעקה, והיא נשמעת ברור וצלול והיא חודרת עמוק פנימה. מצקצקים ומנענעים באשר אתם, אני צריכה אתכם פה איתי.אני מאמינה שזאת הדרך שלי להצלחה, שעל ידי יצירה ועל ידי שיתוף אני משנה את המציאות שלי, ואני מתה מתה להראות תוצאות, וזה כן מזיז לי את התחת (מילים אלו לקוחות משיר של הדג נחש, שאריאל זילבר לא יעשה לי בעיות) ואני רוצה לקום מחר מלאה בתחושות הקשות של הכישלון שמשתקפות אליי מפרצופי הסובבים אותי, ושאני אוכל להוכיח להם ולהוכיח לעצמי שאני יודעת מה טוב לי ושאני יכולה לעשות הכל.

אני מאמינה.

ומי שמאמין לא מפחד. 

בול מגה

אני נתקלת בבעיה כמעט יומיומית שלדעתי הגיע הזמן לנסות לפתור, ואם זה יומיומי מבחינתי אז ודאי שזה קצת קשור לאוכל, ולכן קשור לבלוג, ולכן קשור אליי, והמעגל חוזר על עצמו. שמעתי היום ממרצה על חלוקה מעניינת של העולם. כאלה שאין להם מה לאכול, וכאלה שאין להם מה ללבוש. אני ינתק את זה מהקונטקס הפוליטי, הכלכלי והטראגי לרגע, ואני שמחה להודיע שאני מרגישה שאני שייכת לשני החצאים האלה (למרות שברוכשם, אני באמת רק בחצי השני..).

אין לי מה ללבוש. אני אומרת את זה כל יום כשאני פותחת את הארון העמוס או לחלופין מסתכלת על הכסא, ולפעמים על הרצפה. אך לא בזה נעסוק, למי שזה כן מעניין, יש בלוגרית שמנמנה שכותבת על לבוש ובגדים, קוראים לה שרונה ואתם מוזמנים לבקר אצלה (ליחצו על המילים הצהובות), רק תזכרו מי גידל אתכם. עכשיו לעניין האוכל. אין לי מה לאכול. ברור שזה נשמע מצחיק ומפתיע כי הרי אני תמיד מוצאת מה לאכול, אבל אני כן חיה במין הרגשה כללית שאין מה לאכול. ואני חושבת שניתן לפתור את זה מאוד מהר, בעזרת כלי מאוד פשוט, רשימת קניות. מה אפשר לקנות בסופר כדי שכשנגיע הביתה, אחרי שהוצאנו 400 שקלים, לא נרגיש ש"אין מה לאכול בבית הזה, אוף!" וכשאני אומרת בית, ברור שזה תקף בעיקר לדירות שירות או סטודנטים. כאלה שאין מלא מקום במקרר וברור שאין מזווה מרווח במיוחד. והרי לתוצאות:

חזה עוף- קפוא, טרי, פרוס כבר לשניצלים, כגוש אחד. חזה עוף זה אידיאלי. במחבת, בתנור, מוקפץ או עם סלט. חזה עוף שולטטט!

לחם קל- זאת תגלית די מרעישה, אבל לחם קל זה אחלה בחלה. הוא מספק את הסחורה. גם לחם, גם אפשר שלוש פרוסות ולא להרגיש מפוצצים. יש סוגים דפוקים ומגעילים, מהם כדאי להימנע ורק להתרכז בעשירים בדגנין והטעימים במיוחד. לנו לקח כמה וכמה נסיונות אך בסוף מצאנו את הכיכר המנצח.
קוטג'- בפירוש כך.
ירקות קפואים- ברוקולי, כרובית, לקטים למיניהם. מוסיפים לפחמימה או אוכלים לבד ומרגישים שמחים יותר. כמובן, שרק לקנות כשיש מבצע. הם גנבים הסנפרוסט האלה.
ביצים- חביתה, ביצת עין או 2 גדולות לעוגה.
פחמימיות- מורכבות ומעניינות. אורז חום, פסטה חומה, בטטות, תפו"א וכו'. גם לבן תופס...
רסק עגבניות- כי אם בפחמימות עסקנו. איכשהו רסק עגבניות נהיה הרכיב הלאומי שלנו. אז תאכלו תאכלו.. תוסיפו כפית סוכר בכל שימוש, תעשו לי טובה.
ירקות לסלט- לי יש בעיה אם לחתוך סלט. אף פעם לא בא לי, וסלט כמעט תמיד לא מושך אותי בכלל. אבל... ברגע שהוא חתוך ולידי אין שימחה גדולה מזו. תזכרו את זה. כן, גם את תמר.
מצרכים למרק- עדשים כתומות, קישואים, גזרים, עגבניות עסיסיות וכו'.

טחינה גולמית- ממרח נהדר, אם לא בא לכם, חמאת בוטנים טבעית.

ומהר מהר, לפנ שסוגרים את הסופר: קרקרים, שוקולד מריר, חלב, קמח, מיץ לימון (אין לנו כח לקנות לימונים, תהרגו אותנו), רוטב סויה, מלא שום ובצלים, בשר טחון (לקציצות או בולונז), וגרעיני פופקורן כמובן.

אסור לשכוח את הזכות והחובה שלנו לקנות לפעמים דברים מוזרים ואז להתבאס עליהם כי הם לא נאכלים, או כי הם נגמרים מהר מדי: צנוניות, גבינות משמינות (כן היקרות האלה, קממבר, פרמזן, מוצרלה), בירות, בן אנד ג'ריס, לחמניות צמה, קרמבו מוקה. כל מה שעושה לנו טוב בלב, ובלי נזק רציני מדי לכיס ולמשקל.

לי זה עזר סוף סוף לרשום רשימת קניות של ההכרחיים שלי. תעשו גם או שתעתיקו משלי.



לאחר מרתון מתיש של כחודש וחצי, סיימתי בפעם השלישית לראות את סידרת המופת "סקס והעיר הגדולה" (כאילו שיש סוג אחר של מרתון). וההשראה האידיאלית נחתה עלי, כמובן שהתוכנית עוסקת במערכות יחסים. בין בני זוג, בין חברות אבל בעיקר במערכות יחסים שלנו עם עצמנו. וזאת, לטענת גברת בראדשו, המערכת יחסים המורכבת ביותר והחשובה ביותר שלנו. וכמומחית לשתיים מתוך שלושת מערכות היחסים שהבאתי לעיל אשמח להסכים איתה. הריליישנשיפ שלי עם עצמי היא הארוכה ביותר שאני אי פעם אחווה אם איזשהו אדם אחר. כרגע אנחנו (אני ו..אממ... אני) חוגגים יותר משני עשורים של זוגיות די מוצלחת. היו ריבים, כעסים, הטחנו האשמות אבל סך הכל אנחנו חיים באושר די צרוף. יש לי נטיה אמיתית כזאת, תשאלו את סובביי, לדבר על עצמי תמיד בלשון רבים. זה התחיל לפני כמה שנים כשבאמת הייתי חלק מזוג 24 שעות ביממה, אבל גם עכשיו בבדידותי, אני עושה זאת כל הזמן. ואני חושבת, שזה מוכיח את התזה מרכזית של המערכת יחסים הזאת, ה"אני הפנימי" (והפלצני) שלי ממש נהייתה דמות ממשית, ואולי צריך לאשפז אותי, אבל יותר קל להשתלב בחיים האלו בשתיים. ולכו תחכו עד שנמצא מישו ראוי יותר מעצמנו למשימה הזאת.



קחו אותם איתכם

שיהיה לנו Fabulous  סוף שבוע.



cheese

שלום. חזרתי מפגרת הפורים.. אדי האלכוהול התאדו, רמת הסוכר ירדה, הצלצולים באוזניים שקטו. רגליי הכואבות ושריריי התפוסים, הן מזכרות משבוע פרוע וחגיגי שאני עדיין נושאת עימי. הצלחתי למחות את זכר עמלק במשך כמה ימים.. היה נהדר.

ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, זה הזמן לעלות חזרה לתלם ולהתפקס. זה מוטיב חדש, פוקוס. במונחים שלנו היום פוקוס זה מונח מושאל מעולם הצילום, אז נשתמש בזה כמשל על מנת להעביר את המסר (כמו כל משל, מזל שהסברתי..): התכנון הוא להתפקסס, להביט מהעדשה, להבין בדיוק איך אני רוצה שתמונת חיי תיראה מחר, מחרתיים, עוד שבועיים ובקיץ הקרב ובא. לעצום את העין השמאלית, לטשטש את מה שלא חשוב, להביט מהחור הפצפון, ולפקס.  ברגע שאצליח להעמיד הכל (או לפחות חלק) לפי התוכניות,
 אצלם את התמונה ואז אשתף יותר.

לילה טוב!

כמעט, תמר.

אילו לא היינו חיים בעולם של מצלמות ומראות אולי הייתי יכולה להמשיך ולחיות עם הראש באדמה. אולי ראשי היה מלא כינים, אבל לפחות הייתי נחלצת מלהביט בתוצאה של אכילה חסרת מעצורים רבת שנים. אך השתפר מזלי, כן השתפר למרות הכל, ואני חיה יחד איתכם במאה 21. אנו רואים את עצמנו כל הזמן, בכל מקום, מכל זוית. בחנויות ראוה, במראות, במצלמות דיגיטליות, בסכו"ם מצוחצח ולדאבוננו גם באינטרנט, מתוייגים למוות. עובדה זאת מטלטת את חיי כל פעם מחדש. ממבט מלמעלה, אני יכולה לחשוב שהכל מעולה מהציצי ומטה. אבל המציאות טופחת על פניי השכם והערב. והסופ"ש חברים, זכיתי להביט בעצמי טוב טוב במראה ענקית (ומאוד לא מחמיאה לדעתי), ולהבין בפעם האלף ואחד, שהגיע הזמן ל... טוב, פה נתקעתי. מה לא אמרתי עדיין? הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים, חרוש. הגיע הזמן לזוז, בטח. האם נאמר כבר הכל? האם אין לי מה להוסיף לזה?

הרי אני יודעת למה הגיע הזמן, הגיע הזמן להבין שכדי שאחיה את החיים שלי בצורה הטובה ביותר אני חייבת, חייבת להרים את התחת שלי ולהשקיע בפרוייקט הזה. הנה זה חדש, להשקיע. להשקיע בזה שהצרות שלי יהיו פחות שטחיות. שלא אאלץ לחשוב כל הזמן שאם הייתי נראית אחרת, אולי זה היה משנה את משו. אני רוצה להשקיע, ואני חייבת להשקיע. וחודש אדר זה חודש טוב להסיר את המסיכה המשעממת הזאת, ולבחור באחת חדשה. במסיכה הכי יפה בחנות.

נאלצתי להעביר כמה שעות ארוכות ובודדות היום מול הוט, הכבלים הנהדרים של עם ישראל, וזכיתי לצפות בסרט המחודש של "אליס בארץ הפלאות" בכיכובם המופלא של כל מיני כוכבים מופלאים. סך הכל, היה די משעמם, אבל הסרט היה עמוס מסרים, ומכיוון שאין משו שאני יותר אוהבת ממסרים הוליוודיים, אשתף אתכם בכמה. ברור לכל מי שקרא את הספר, או ראה את הסרט המצוייר של דיסני מבין שהסרט הוא על מציאת הדרך של אליס, על ידי התמודדות עם הפחדים והקשיים של עצמה, או משו בסגנון. כשהתולעת הכחולה הסטלנית שואלת את אליס מי היא, אליס לא מבינה את השאלה. בפעם השניה שזה קרה, היא עונה לו, אני אליס. והמסטול הזה עונה לו, "לא, את כמעט אליס". אני ממש מחזיקה את עצמי חזק כדי לא להעלות על הכתב את הקיטשיות שפורצת ממני. אז אפסיק כאן. אבל אגניב את הפלצנות שלי לכותרת של הפוסט.

שבוע טוב!  

דווקא עכשיו, חופשה בישראל

בשיחה ליילית הבהירו לי שפוסט אחד פעם בשבוע, זה נחשב ממש נצח בהגדרות אינטרנטיות. ועימכם הסליחה. אך יש לכך סיבה, שאני ממעטת מעט לכתוב, אני לא רוצה לזיין את השכל. אפשר לומר זאת יותר בבוטות? לא נראה לי... אני רוצה להעמיק ולהבין ולהקשיב חזק יותר לפני שאני מקשקשת פה. לא רוצים? לא צריך.

הנה לכם: השבוע כמעט נגמר. מהר מדי. אני מרגישה שהוא היה עמוס בכל כך הרבה כלום עד שלא שמתי לב שהזמן עבר בכלל. אבל הוא כן. כשאני חושבת על הרגעים הפיציים שיצרו את השבוע, הם היו כולם רגעים מאוד חיוביים ומרגשים. בניגוד לכלל הברזל שלי שאומר שכל פעם שאני מבשלת, הדבר הרביעי שאכין יתקלקל, זה לא קרה. נהניתי בחברתם של סובביי, הקשבתי יפה בשיעור, העבודה עברה חלק, וגם בדיאטה אני מרגישה די סולידי. לא אכלנו פופקורן כבר כמעט שבועיים. וזה הישג בדירה שלנו.

ועוד משו קרה... אתם יודעים מה קרה? אני אספר לכם מה קרה!

אובססיה מעולם לא הריחה טוב יותר

כבר שבוע שלם שאני לא חושבת בצורה אובססיבית על משקלי או על דיאטה. וואו. זה כזה מוזר... מה שונה השבוע משבוע שעבר? לא יודעת, את זה גם אני שואלת.. שלא תבינו לא נכון, זה לא שהבלוג לא מרחף מעליי, וזה לא ששכחתי את המשימות שלי. פשוט, לא הוטרדתי מזה. הוטרדתי מכאב הגרון שמתפתח בקירבי, הוטרדתי מקדאפי, אפילו הוטרדתי מחיי האהבה של דנה ספקטור, אבל במשך כמה ימים ארוכים לא הוטרדתי ממשקלי. וזאת היתה מנוחה ממש מבורכת.. זה מילא אותי במין שימחה לא מוסברת כזאת. זה נחמד לשכוח שאתה באמצע משימה, ושרוב הזמן אתה נכשל. אני מקווה שאני לא כמו הצפרדע שלא שם לב שהוא מתבשל בתוך סיר מפני שהמים לא רתחו עדיין. אני יודעת שהמים רותחים ושאני צריכה לקפוץ החוצה, אבל לכמה ימים, הסיר היה בכלל הוט- טאב.

אני מבטיחה שאשוב לאבסס בקרוב... 

100% תפוחי אדמה

נתקלתי במקרה (טוב, לא במקרה וזאת לא היתה ממש היתקלות, אלא יותר חיבוק דוב) בשקית ענקית של החטיף המוערך תפוצ'יפס. בין נישנוש קטן לנישנוש גדול הצצתי בשקית העצומה וקלטתי את הסלוגן החדש או הישן או למי אכפת שלהם; "תפוצ'יפס, טבעי שלא תשלוט בעצמך!". וזה עיצבן אותי.

זהו, זה מה שהם מוכרים לנו- חוסר שליטה. לפי ההיגיון כשאנחנו עוברים ליד מוצר שמבטיח לנו שכשנפתח 

אותו היצר החייתי שלנו יפעל, לא נוכל להפסיק לכרסם ואח"כ עוד נלקק את האצבעות, אותו הגיון אומר שהיינו אמורים לרוץ מבוהלים לעבר היוגורטים.  זה מה שחסר לנו? פחות דברים שלא יהיו בשליטה שלנו? לא מספיק לנו שאנחנו לא שולטים במזג האוויר, בתוחלת החיים, במחירי הדלק ברגשות של אחרים- אנחנו מחפשים גם את החוסר שליטה שלנו בחטיפים?! כאילו, דווקא לדחוף את עצמנו לקצה. כי הרי אם לא נשלוט בעצמנו, כמו שבאמת הרבה פעמים קורה במצבים כאלה, ונסיים את החבילה, ונרגיש צמאים אז נשתה קולה, ואז נרגיש רע עם עצמנו אבל עדיין לא נהיה שבעים, וגם ככה הלכה הדיאטה להיום, אז וואלה נזמין פיצה, פיצה וקינוח ונחתום את העסק עם סיגריה. וכל זה כי איבדנו שליטה מהתפוצ'יפס. מעניין מה תהיה תגובת הקהל אם יפרסמו את הסלוגן "טבעי שלא תשלוט בעצמך!" גם על גבי כדורים נגד דיכאון, או כדורים לאקדח או כדורים פורחים (טוב, הגזמתי...). שליטה זה שליטה, ונכון לא צריכים לשלוט תמיד, אבל וואלה כשניצבים מול שקית תפוצ'יפס עצומה, זה ממש לא הזמן להפסיק.

שבוע שעבר בעצתה של הסופרת שהתארחה אצל אופרה הצבתי לעצמי כמה מטרות שבועיות, שכחתם? תקראו את הפוסט הקודם. והרי לתוצאות: הפעם הראשונה שישבתי ואכלתי (לבד) וניסיתי להקשיב לקיבתי המתמלאת היתה נהדרת. הפסקתי אחרי כשלושת רבעי מהמנה, הייתי מלאה ודשנה. כן, רציתי להמשיך לאכול, אך למרבה ההפתעה (או שלא) דווקא מטעמים כלכליים. הזמנתי סלט יקר בארומה וכאב לי הלב לא לקבל את התמורה של כספי. אבל הפסקתי שזה אחלה. בשאר השבוע הייתי בהקשבה די טובה ובאמת לא הגעתי למצב שאני מרגישה מפוצצת שזה די מהפכני. לאכול כשאני רעבה היה מסובך יותר. עוד פעם, כי מי רעב כיום? אבל גם כשהייתי רעבה, התחושה היתה לי כה משונה שלא ידעתי אם זה רעב או סתם מיגרנה.. אני אמשיך להתאמן על התחושה הזו.. אבל נכשלתי ב-לא לאכול מול טלוויזיה. זה כל כך מושרש אצלי, הצורך לנתק את המודעות שלי מהצלחת, שממש לא הצלחתי לעמוד במשימה הזאת. אבל זה לא מפסיק, עוד שבוע, עוד הזדמנות, עוד נסיון. אז הפעם במשימה השבועית:

להמשיך ולהקשיב ולנסות להבין מה דוחף אותי להמשיך לאכול, להשתדל להיות מרוכזת בצלחת ולא בריאליטי, לאכול כשאני רעבה, ובנוסף החידוש המעניין: לנסות לאכול תמיד כשמישהו אחר יכול לראות אותך. מעניין לא? אני אוכלת הכי הרבה כשאני לבד, גם מפאת הפאדיחה הכרוכה בלטחון בחייתיות וגם כי אני ממלאת את הלבד שלי באוכל. אז החוק אומר תמיד לאכול כשאני בשדה ראיה של מישהו אחר, ואם אין מישהו כזה, לעשות כאילו. אני מתרגשת מהתוצאות של החוק, הוא יכול להיטיב עימי מליינטלפים.

ומילה לסיום, אני מאוד נהנת לכתוב ולכתוב ולכתוב לעצמי ובאמת אין לי מושג מי מכן קוראת או מיישמת. אז חשבתי שאם מישהי גם נהנת מהטיפים, או מנסה להשתתף בתהליך, בבקשה הרגישי חופשי לכתוב כאן למטה בתגובות איך את מתמודדת עם הצלחת שלך, והאם הטיפים האחרונים עוזרים לך. אני בטוח אשמח לשמוע.. 

שששקט, אוכלים פה

לא תאמינו מה גיליתי... אופרה ווינפרי מלכת העולם קוראת את הבלוג. אני יודעת שזה מפתיע, מכמה סיבות האמת. היא לא דוברת עברית, והבלוג עדיין לא קרס- מה שבטוח היה קורה עם היא הייתה אפילו מעפעפת לכיוונו. אז איך אני יודעת את זה? אספר לכם. כהרגלי בקודש, סתם לא, רק לפעמים, כשאין שום דבר אחר לראות, צפיתי בתוכניתה שידור חוזר מלא יודעת מתי והנושא היה כמובן, דיאטה. ואופרה, כן אופרה, טענה יותר מפעמיים שכדי להגיע לחיים חטובים מאוזנים בריאים ושמחים יותר צריך לצעוד בצעדים קטנים. או בשפתה:Baby Steps. ממש כמו שמו של הבלוג שלי... כן, זה בסדר, גם אני התרגשתי!

עכשיו ברצינות, לא שזה לא היה רציני אבל, האורחת שהתארחה אצלה כתבה ספר * שאמור להיות מלא בהארות מאוד חדשניות לגבי אוכל, נשים ואלוהים. אפילו קוראים לו "נשים, אוכל, אלוהים". חלק מהדברים שהיא שיתפה איתי הם דברים שאני יודעת ושכבר עלו לכתב פה (כמו שלאכול כשעצובים לא ישמח אותנו, רק נהיה עצובים יותר כי עכשיו אכלנו חצי מקרר...), אבל חלק מהדברים ריגשו אותי וחידשו לי. היא אמרה, ותקשיבו טוב, שהיא לא חושבת שיש צורך בטיפול פסיכולוגי יקר וארוך טווח על מנת להבין מה המניעים של האכילה שלנו. אנחנו יכולים בצעד קטן לפצח את העניין. אני לא ממש זוכרת מה היא אמרה שיקרה אחרי שנגלה למה אנחנו אוכלים אבל, דיה לצרה בשעתה.

הנה התוכנית: להגיע למצב אמיתי של רעב. אני לא יודעת אם אתם יודעים את זה או לא, אני אף פעם לא רעבה. ממש כמעט אף פעם. לא רעב אמיתי פיזי שנובע מזה שלא אכלתי הרבה זמן. כי אני הרי אף פעם לא "לא אוכלת" ליותר מדי זמן. כל רעב שאני כן מרגישה, הוא רעב רגשי, ועל כן אין סיבה שאוכל גשמי יספק אותו. וזה גם הקטע עם רעב מהסוג הזה. שלא משנה כמה אני יאכל הוא ימשיך לנדנד. אז הקיצר, להגיע לרעב אמיתי. משמע לא לאכול למשך כמה שעות. אני לא קוראת להרעבה עצמית, אני קוראת ללסגור את הפה ולא לאכול לכמה שעות. פשוטו כמשמעו. מעניין כמה זמן יקח לי לחוש ברעב. אבל זה רק השלב הראשון.

לאחר מכן, לגשת לאכול. רק מלכתוב מילים אלו אני מתרגשת. אז שלב שתיים זה לאכול. ורק לאכול. בלי טלוויזיה, בלי מחשב, בלי ספר (פחחח... ספר). רק אני והאוכל בשקט. פה מתחיל הקטע. אני אמורה לאכול ולאכול ולאכול (הריגוש גובר...) עד שאני מרגישה מלאה. ואז להפסיק. זה כל הטריק. הסיבה שאסור לעשות משו אחר בזמן האכילה הוא כי הקול שאומר לנו שהתמלאנו הוא קול חלש ושקט. כל צליל אחר, ימנע ממנו לשמוע אותו. אז הפסקנו לאכול כשהרגשנו מלאים. לא נגמר...

שלב שלוש: אחרי ששבעתי, אני ארצה להמשיך לאכול. כן, זה משפט מוזר, למה אחרי שאני שובעת אני ארצה להמשיך לאכול?! אם לכם המשפט הזה נראה לא הגיוני, ומעודכם לא חוויתם תופעה כזו- לכו תזדיינו. כל השאר, המשיכו לקרוא. כל הקולות שיצופו לי לראש (אותה אורחת מאופרה טוענת, כן?!) הם הסיבות שאני אוכלת כשאני לא רעבה. אני יכולה לשמוע דברים כמו חבל על האוכל, או יאללה מה זה כבר משנה, תדחפי עוד כמה ביסים, או את גם ככה שמנה, תסיימי לאכול, או אני כלכך אוהבת אוכל, לא רוצה להפסיק.אני צריכה להקשיב להם, להפנים אותם, לנסות להבין מה הם רוצים ממני. למה הם מנסים לזרוק אותי לתהום. וכשאבין את זה אוכל להמשיך הלאה, לעבר השקיעה (או הזריחה, במצב שלי)
.

אז בתיאוריה זה הכל טוב ויפה, אבל זה ההבדל בין תיאוריה למציאות. ועל כן אני מכריזה על פינה חדשה בבלוג. פינת המשימה השבועית.

המשימה השבועית: לחזור להרגיש רעב פיזי אמיתי, לאכול מבלי לצפות בטלוויזיה או כל דבר שירעיש לי מלשמוע את הקול הביישן שבתוכי, להפסיק לאכול כשאני מלאה, ולהקשיב טוב טוב למה שאומר לי להמשיך לאכול- הטיעונים שאותם קולות יעלו, הם הסיבות לכישלון שלי. ו--לחזור לבלוג ביום שישי (היום יום שלישי) עם שלל חוויות חדשות ותובנות מרגשות.

המשימה מתחילה מ-ע-כשייייייייייו.

 *לחיצה על המילים הצבועות ישלח אתכם לעולם שכולו טוב. סתם לא לדאוג! זה קישור לעמוד באתר של אופרה שקשור לתוכנית שעליה אני מדברת. יש שם מלא טיפים, רעיונות ועוד הגיגים דיאטטיים למיניהם. הציצו וראו.

חבל לא? חבל כן!

היה לי חלום. והוא לא היה כל כך גדול מבחינתי, אבל אולי הוא כן היה בעצם. אולי הבעיה היתה שהוא נשאר בגדר חלום. כי הרי הבדל בין חלום ליעד הוא הבדל די דק. חלום הוא טוב נו, חלום. הדבר הזה שיושב מעלינו בתוך בועה כשתחתיו יש בועות קטנות יותר. ויעד הוא משו שאנו רוצים ומוכנים להקדיש לו זמן, וכסף כדי שהוא יתגשם. אז זמן, הקדשתי זמן, וכסף? עזבו אני פרסית. כסף לא יהיה פה..

חלמתי להתחיל את סמסטר קיץ באווירה קיצית ודקיקה יותר. ומחר הסמסטר מתחיל... אז חלמתי. נכון, בחורף אוכלים יותר ושורפים פחות. ונכון, בחורף משתדלים לא לצאת, ותמיד אפשר לשים סווטשרט להסתיר את האיברים הלא סימפטיים, וזה מה שטוב בחורף (חוץ מכמובן משקעים...) וזה מה שרע בחורף. כי כשנותנים לנו הזדמנות להתחפר ולהתחבא, רובנו ניקח אותו. אולי זה קשור לפחד היהודי שלנו, כמו הפחד מרוטוויילרים, אנחנו ניקח את הבונקר כשהוא מוצע לנו. אבל זאת בעיה ללא ספק. וזה חבל מאוד. אבל זה לא הסוף, זאת גם לא התחלה, אבל זה מרגיש כמו הזדמנות נוספת. יאללה תפריט מסודר, בלי להציץ הצידה. קצת ספורט, הרבה מים, ושלום על ישראל. מה יכול להיות יותר טוב לדיאטה משיגרה? לא הרבה... השבוע החדש והסמסטר החדש מתחילים מחר, ואיתם אני מתחילה שוב. את התהליך המהנה    (והמייגע), הכיפי (והמעייף) מתחיל שוב בכל הכח. החזיקו אצבעות...

שבוע טוב חברים. שבוע טוב.

עשר

מצאתי שילוב לחיים שמחים ולשמירה על עצמנו מהקור... טוב אולי חיים שמחים זו הגזמה, אבל לשבוע שמח. זה כן... אז אתם שומעים? טוב. אוכל טוב (אנטיפסטי, פסטה רוזה, בורגול עם עדשים כתומות, ספגטי בולונז נאמי, ריבועי לימון. וזה רק התמצית...), חברים נחמדים, חורף קריר, וספורט בטייץ. זהו. רשמתם? היה שבוע נהדר עד כה (לא נשקלתי עדיין) גם בבייתי וגם בבית האח. שזה נהדר...

אני מרגישה לא כמו כולם, אמרתי לכם את זה פעם..? לא כמו כולם זה כאילו שונה. כן, שונה... כבר בערך 10 שנים. אולי קצת פחות, אני לא מצליחה לשים את האצבע על השינוי, כי הוא לא חד, אבל כן בערך עשר שנים אני מרגישה שונה. אני מרגישה שזה מה שרואים עלי, את השונות, אני יודעת שגם חשבתי את זה בפוסט הקודם, אבל בכל זאת עברו רק חמישה ימים. אז ככה אני מרגישה... שכשאני נכנסת לחדר, אני נראית שונה. וכשרואים אותי בהתחלה אני נראית שונה. כשפוגשים אותי אחרי שיחת טלפון, אני יודעת שמתאכזבים (אולי לא מתאכזבות, אבל בטוח מתאכזבים. ואתם יודעים מה? גם מתאכזבות). בראיונות עבודה אני בטוחה שזה פועל לנגדי, כשאני פוגשת משפחה מרוחקת, אני יודעת שהם מתאכזבים לראות שלא הפסקתי להיות שונה. במבט ראשון, אני נראית שונה ובולטת מאוד בשטח, ולא בזכות חיוכי המתוק.
ואני שואלת, מה הקטע של נכות גלויה אם אני לא מקבלת תו חניה? הא? הא?
אבל שמעתי משו נחמד הערב. לא איזה רעיון גדול, אבל נחמד. שאם הייתי רגילה, אולי היה לי יותר נוח. אבל הייתי מפסידה מזה יותר... אולי זה נכון, ואולי זה לא. אבל אני די בטוחה שזה שאני מסתובבת קצת שונה כבר כמעט חצי מהחיים שלי, השפיע עלי עמוקות. ואני חושבת שבטוח גם לטובה. זה אילץ אותי לפתח תכונות אחרות שאני מאמינה שעשיתי זאת די טוב.

חלף במוחי מחשבה חדשה. אולי כולן חושבות שהן נראות שונה, ואוכלות מזה סרטים. מעניין....

כמה פעמים ספרנו עד עשר ולא קרה כלום? כמה?
או אלפי... אלפי פעמים חשבתי שאספור עד עשר ואהיה מי שאני רוצה להיות. שאהיה איפה שאני רוצה להיות. ושאראה איך  שאני רוצה להיות. אבל פה הבנתי. כן, הבנתי שהתהליך פה הוא מה שחשוב. בסדר? הבנתי. אז עכשיו שאני כבר באמצע תהליך...
10.. 9.. 8.. 7.. 6.. 5.. 4.. 3.. 2.. 1.. 0. ו...
אוף.

ז"ל

היום נשקלתי אחרי שכמעט כל ינואר הזכור לרע לא השתתפתי בפרוצדורה כזו. ומה גיליתי? שינואר לא השפיע לטווח הארוך יותר מדי, או שהמשקל בבית נשבר ומורה אותו משקל כבר שבועות. אני בוחרת באופציה אחת. הגיע הזמן לגוון ולהמשיך להשיל, להמשיך להשיל.

בראש שלי, אם שאלתם את עצמכם, המשקל שלי זה הדבר הראשון שרואים עלי. כבר ממרחקים, לפני החיוך, לפני העיניים, לפני הבגדים, רואים את הגודל. אתמול הוזכרתי, שאולי זה לא כל כך נכון. וזה היה משמח לאללה. אתמול נפגשתי עם קבוצה של כ-25 איש שלפני שנתיים בילינו כמה חודשים אינטנסיבים לאללה ביחד. לפני המפגש נכנסתי לחרדות, הם הרי לא ראו את קילו גרמי שהצטרפו לחיק משפחת המשקל שלי, וברור שהדבר הראשון שיעשו או יגידו זה יהיה "וואו... מה קרה לך מאז שעזבנו?!". אז... נפגשנו, והתחבקנו, ונשמעו צרחות גיל, ודיברנו, וסיפרנו, והשוונו, והחלפנו, וצחקנו, ולא בכינו (למה שנבכה?!) ושתינו ושמחנו. והפוקוס שלהם היה על פרצופי, ושלי היה על פרצופם. ושום דבר חוצמזה לא היה משנה לאף אחד. אנחנו לא המבנה שלנו. אנחנו הקשרים שאנחנו יוצרים, החברויות, המעשים. כשיורדים לרזולוציות הקטנות, אז כן, We are what we eat. אבל בינינו, אף אחד לא נראה משו ברזולוציות קטנות. נכון?

לפני שנה ננטשנו על ידי אחת הנשים החכמות, המצחיקות, המעניינות והאהובות ביותר עלי ועל עוד עשרות בני משפחה וחברים. אני מרגישה שהיא איתי, בכל צעד ושעל (כמו שניסתה לאיים עליי עוד בחייה) ויודעת שהיא חלק מהמסע הזה ומכל מסע אחר שאבחר להלך בו. לעצור לפני כל דבר ולשאול מה היא היתה אומרת על זה הפך את כל מה שעשיתי להרבה יותר משמעותי.

השבת נחגוג את זיכרה, אבל אני עושה את זה כבר שנה שלמה.  

שבת שלום!

נחמד לדעת שיש אהובים, אי שם מעבר לקשת...

It starts in my toes, makes me crinkle my noise…

יש לי בשורות מרגשות, יצאתי מהבור. אני בחוץ!! אולי מוקדם מדי לחגוג, אבל כזו אני, מוקדמת מדי. אני מרגישה טוב. אני מרגישה בריאה, עם כוחות מחודשים, רון בלב, ותה ביד. אולי זה הגשם ששוטף את החיים, אולי בזכות המסע בצפון, אולי זה בגלל שלא אכלתי קמח לבן כבר כמה יממות, אולי זה מרק העוף המהביל, ואולי אולי זה פשוט קורה. הסופה חלפה, העננים התפזרו (הפוסט במוטיב חורפי, תסתכלו החוצה ותבינו למה). חזרתי להרגיש. אחחח... רגשות זה אחלה בחלה. תודה שסבלתם את השבועיים האחרונים שלי בחום והבנה. אתם יכולים להתחיל לא לסבול אותי שוב.

ומה עם הדיאטה? הכל טוב. אכלתי היום ירקות בטעם ריסוס (נאמי), חמוצים שבשבת גילינו שיש בהם כמה כפיות סוכר סוררות, הכנתי סיר עוף ענק שנזלל בחיבה רבה, טחינה טעימה, סלט, לחם, כמה קוביות שוקולד מריר, המון תה צמחים. מלא דברים טובים שמוסיפים להרגשה הטובה.


מכירים את השיר ההוא של רמי קליינשטיין? "משהו טוב". כן,זה פלצני לאללה, אבל היתה לי תקופה בחיים שהשיר ליווה אותי אז אני די מחבבת אותו. תירו בי. הקיצר, כל השיר מספר על מישהי שמתאהבת בו וכמה טוב להם ובלה בלה בלה. אבל הפיזמון... אוי הפיזמון ממשיך לרגש, ובמיוחד עכשיו: "כן, היה טוב. סוף כל סוף משו טוב. כמה טוב להודות היה טוב, סוף סוף משו טוב. טוב לי איתך, טוב לי נורא, כל הדרך אלייך ואליי חזרה. את ואני זה משו טוב". כשזמזמתי לעצמי ולשאר האנשים ברחוב את השיר (גם הם חשבו שזה מוזר) הקדשתי את השיר אליי, לעצמי. טוב להודות שטוב, חברים, זה פשוט טוב. בשיר הוא אומר "ראיתי אותי באישונייך, ודווקא ניראתי שובב", כשהסתכלתי במראה אתמול הרגשתי אותו דבר.


אני יודעת שהנפילה מגבוה תהיה כואבת יותר, אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה, למרות שאני יודעת שקשה להרגיש טוב לתקופה מאוד ארוכה. אבל אנחנו נוטים להתעלם מתחושות טובות, ורק לשתף ברעות (תשאלו את היומנים האישיים שלי..) ואני לא אעבור על תחושותיי בשתיקה. כשניפול נתמודד, בינתיים: טוב לי איתי, טוב לי נורא, כל הדרך אלייך ואליי חזרה. את ואני זה משהו טוב.


ואם אין לכם מושג על מה אני מדברת, הנה השיר:

כתרי וצור, הדיירים הכי חדשים של העולם שלי יצא להכיר, כמה טוב שבאתם!

מסעות תמר בארץ הקודש

אני יוצאת למסע קצר. ומצפה לכך בקוצר רוח... הדריכה במקום לא עושה לי טוב, ואני משערת שגם לא להרבה מכם. יש לי שאיפות, ואני מקווה שהם יתגשמו בזכות טיול קצר ומרגש בנופי ארצנו. ברור שזאת שאיפה גדולה, אבל זה טיבן של שאיפות. כמו שאיפה פיזית, של אוויר נקי הממלא את חזנו ברוגע ומדרבן להמשיך ולנשום, כך שאיפותינו הרוחניות. השאיפות שלי ממלאות באוויר אך פעמים גם חונקות אותי. הפחד מהקריסה של אחרי השאיפה הוא משתק. ואני פוחדת כבר כמה שבועות. אני פוחדת שלא אצליח במהפך. אני פוחדת שאין לי את הכלים לעשות את זה, ואני עוד יותר פוחדת לצאת ולהשיג את אותם כלים. ולכן אני יוצאת לטיול... אני שואפת לצאת מהקוביה שלי, להפסיק לפחד ולחזור עם רשמים אופטימיים. אני רוצה להתחדש בכוחות חדשים, בשמחה, ובאמונה חזקה לעתיד ורוד יותר. לי זה לא נשמע קל במיוחד, אבל הרי כולנו יודעים, שאם קל לנו אז זה אומר שאנחנו בירידה.

אז הלוואי וימשיך להיות קשה.

בקריאה השניה, הפוסט הקצר נשמע לי טראגי, בטח גם לכם. אבל הוא לא.. הוא נכתב בשמחה ותקווה אמיתית. שזה יפה לא?

מבראשית

כמו ששמתם לב, ואני מקווה ששמתם לב, לא כתבתי פוסט חדש כבר די הרבה זמן, ואפילו הפוסטים האחרונים שכן כתבתי קצת התחמקו מסדר היום. האמת (והאמת היא תמיד קשה) היא שהתבטטתי. מלשון בטטה (עוד מילה לאוסף, בסוף נוציא לקסיקון מילים וניבים מהפכני). אני פוחדת להיתקל במשקל בימים הקרובים, כי אם אשקל, כנראה שאעלה ואם אעלה אאלץ לדווח ואם אדווח זה יהיה לא נעים, וחוסר נעימות מוביל ללעיסה עצבנית של מזון תעשייתי, מה שסוגר את מעגל הרוע הזה עם מסקנה ברורה מאוד. לא להישקל.  

אוף, זה עצוב. ואני עצובה. ומזג האוויר גם די מדוכדך. תכננתי לכתוב פוסט ברגע שיהיה לי יום דיאטטי מוצלח לספר עליו ולאור זה שלא כתבתי כבר כמעט שבוע, עניין העצב די מובן. יש שיאמרו שאני צריכה מסגרת יותר נוקשה, ויש שיאמרו שזה רק כוח רצון- ואני כבר עייפה מלשכנע אותם בצדקת דרכי, שאני אמורה להצליח לבד, ושכח רצון הינו המצאה פיקטיבית שנועדה לבאס את המין הנשי. המונח צדקת דרכי בכלליות הוא מושג די בעייתי בעיניי. איך מישהו (או במקרה הזה מישהי) יכול להיות כל כך בטוח שדרכו צודקת עד שהוא מתאר אותה בעזרת המונח המתנשא "צדקת דרכי"?! אז האמת שאני לא כל כך בטוחה בדרך הזאת, כמו שאני לא בטוחה בשום דבר, אבל אני לא מוכנה לרדת מהדרך הזאת עדיין. כשהלך לי טוב הרגשתי מופלא, ועכשיו שהולך גרוע, אני מרגישה רע. משמע, רגשותיי עדיין די מותאמים למציאות. ואני הולכת עם רגשותיי. אני לא מתיימרת להשתמש בביטוי הנ"ל אבל אני כן צריכה להתמודד עם הפיל בחדר, והפיל הזה הוא בכלל פילה. ואני אמשיך עם הבלוג, ואני אקווה לטוב, ואני אוריד את מינון הפופקורן והשוקולד (כן, הצלחתי לשכנע את עצמי שזה תפריט מאוזן..), ואוציא את נעלי הספורט מהארון עוד פעם. אוכל יותר ירקות, אחזור ליטול את ויטמיניי, אשתה יותר מים, אטפס ביותר גרמי מדרגות, ומי יודע אולי גם אתחיל לסרוג צעיף...

 בספר שציטטתי בתחילת הפרוייקט הסקנדלי הזה, הם אומרים שאם נופלים מהעגלה, פשוט חוזרים אליה, ואם העגלה נסעה חוזרים אחורה ומחכים לבאה בתור. וכמו עגלתו של מאיר אריאל, מהעגלה שלי אני מבחינה רק באבק המיתמר. אז מה יהיה? יהיה טוב. אני אקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. ואתחיל מבראשית.

הכל עלי. הככככל עלי!

קשה לי עם ביקורת, זהו אמרתי את זה. קשה לי. אני שונאת שאנשים אחרים מנסים לשפר אותי. אני כה שונאת ביקורת עד שמחקתי תגובה שמישהי אנונימית כתבה לי לפוסט הקודם (אני מקווה שזאת אנונימית אמיתית, אחרת אמצא אותך, אחת מחברותיי, וארה בך), תגובה שמנסה לתקן את שגיאותיי התחביריות. אני לא באה למטבח שלך ומוסיפה לסיר שעל האש עוד שתי כפות כורכום. נכון? למרות שבמתכון מומלץ לעשות זאת (השוואה חלשה, גם בעיניי..).

במהלך השנים למדתי להתמודד עם סוגי ביקורת שונים; בלימודים ניסיתי להפסיק לפטפט, ובעבודה ניסיתי להתלבש יותר מכובד, משמע עם ביקורת מקצועית למדתי בערך-לפעמים-מדי פעם להתמודד. אני חושבת שכתבתי את זה באחד הפוסטים שכאשר העירו לי על אוכל הרשתי לעצמי להנות מעוד שניצל. יש לביקורת אישית מהסוג הזה (ומסוגים רבים ואחרים) את האפקט הכמעט הפוך עלי. אז מדוע מישהי שכה שונאת עזרה מבחוץ כאשר לא ביקשה זאת, מפרסמת את נפתולי ליבה באינטרנט? הרי אני רק מרימה להנחתות. כל כישלון קטן מוביל על דרך הטבע, לאנשים שמנסים לעזור, לייעץ, להתערב וכן גם להעביר ביקורת...

No man is an Island, ועל כן האחריות החברתית שלנו, שלי, היא להיעזר בקהילה התומכת שבניתי סביבי. ואלוהים זאת קהילה מעולה. יש לי קבוצת תמיכה ניידת, למי עוד יש דבר כזה? אז תקשיבו לי טוב, הביקורת שאני מקבלת היא בונה. היא בונה! ובנוסף לשאר ההשתדלויות שאני מנסה לעשות בזמני החופשי בימים האחרונים, אני מכניסה את זה לרשימה. לא כל מילת ביקורת פוגעת לגמרי ביסודות עליהם אני עומדת. ואני אחזור על זה: לא כל מילת ביקורת פוגעת לגמרי ביסודות של חיי. אותה קהילה, אותה קבוצת תמיכה, אותה משפחה, אתם- אתם יודעים מה טוב לי. ואני שמחה לשמוע את דעתכם החטטנית. ותודה לכם על זה, מכל הלב.  אבל...

על יוני בלוך החמוד שמעתם? הוא אומר הכול יותר טוב ממני, ועל כן אשאיל ממנו את המשפט הנהדר מהשיר הנהדר שלו "אחריות" (נשמע רלבנטי, לא?!). אני נחשבת בכל מדינות העולם, לאדם מבוגר. אדם מבוגר שיש לו קשיים ושמנסה לעבוד עליהם. אז רק תזכרו שהכול עלי. הכול עלי. הכול עלי. לא לדאוג יותר מדי. הכול עלי. יש אנשים שמוטלת עליהם את האחריות על העולם החופשי, Damn it, אז תנו לי לדאוג לזה. בחייאת, הכול עלי. ועם ביקורות מסוגים שונים, אני אנסה להתמודד.

לא לשכוח להקשיב לשיר ואז להיתקע איתו בראש במשך חודשיים: 

קצרצר

הבטחתי לשותפותיי לארוחת הערב לספר על הקינוח שאכלתי, אז הנה, אכלתי טירמיסו. זה היה טעים, אבל מרוב כפיות היה קשה לראות את היער. שזה טריק די מוצלח, להתחלק באוכל עם חברים. כי כשבמקום לאכול מנה שלמה, אוכלים רק שליש, יש הרגשה נעימה כזו בבטן.

כשחברתי דרשה ממני לפרט על הטירמיסו (שעשיתי זאת בשמחה) היא אפילו לא ידעה על כמה עוד יש לי לפרט... זוכרים את עניין הכיבוד הקל?! אתמול אכלתי כמות בלתי נסלחת של ערגליות תות. לעוגיה הראשונה והשניה עוד היה טעם טוב כזה של תוספי טעם וריח, אבל אני ממש לא זוכרת את הטעם של העוגיה העשירית (כן כן, עשירית...). בשלב מסויים אתה אוכל מתוך אינסטינקט (די חייתי האמת) ואין לאוכל טעם של ממש אוכל אלא רק טעם לוואי של רגשי אשמה.. או אז אתה יודע שעברת את הגבול (יש עוד המון סימנים שעברת את הגבול, אבל בחרתי בדרמתי מכולם).

מתעמלים ונהנים

התעמלות גופנית היא תופעה די מוזרה כשחושבים על זה (ובוא נחשוב על זה רגע ביחד), העולם המוזר שלנו כל כך מודרני שאם נרצה לא נצטרך להזיז את הטוסיק יותר מדי. ואנחנו רוצים, מהבית לאוטו, מהאוטו למשרד, מהמשרד הביתה. מזל שאנחנו עוד הולכים לסופר ודוחפים את העגלה לפעמים.  אין לי יכולת כלכלית לקנות רכב, וזה מעולה לאללה כי אחרת מצבי היה רע ומר, החיים הסטודנטיאליים דורשים הרבה הליכה ברגל, ואם מצליחים להימנע מללכת דרך הקפיטריות, זה עושה רק טוב. ובכלל אנחנו לא פראיירים, אנחנו ממש מתאמצים, ממש מפנים משאבים לטובת הזזת גופנו ושריפת כמה קלוריות. יש כאלו שהתמכרו חזק לתחושת הזיעה הנוטפת וממש נהנים מהמאמץ. וזה נורא מרשים ללא ספק. אבל עם כל הכבוד, לא על פיכם יישק הדבר. שבו בשקט רגע.. אנחנו, השמנמנים והחביבים, מוכרחים לעשות את זה, ממש מוכרחים, את זה הרי כולם יודעים. אופרה ווינפרי, מלכת האנושות סיפרה על איך בבוקר היא עולה להליכון שלה ושונאת כל דקה. אבל היא עושה זאת כל בוקר. והיא לא היחידה, יש כמוה מליונים מתרוצצים ברחובות. ולו יהי חלקי עימהם.

והשבוע? השבוע עשיתי זאת גבירותיי, עשיתי זאת. השבוע יצרב בזיכרון כשבוע הראשון אולי אי פעם, שספירטתבתי (מילה חדשה, לתשומת ליבכם..) שלוש פעמים. ממש כל התהליך: נעלי ספורט, טרנינג, הכל. כמובן שהשבוע התחיל צולע, אבל ברגע שנגררתי החוצה בשיניים (ולא על ידי עצמי, לצערי) זה כבר התחיל להתגלגל. וזה היה כיף כיף כיף. כן, הרגשתי יותר טוב. כן, נהנתי וכן, הרגשתי חזקה שמחה ובריאה. אני יודעת שאמרתם את זה כבר שנים, ואני יודעת שחבל על כל דקה שבזבזתי על הטוסיק, וכן אמשיך להתעמל, אבל התהליך לא הושלם. אני עדיין לא נרשמת למכון כושר, ואני עדיין לא מוכנה להיכנס לחדר עם נשים עטופות בטייצים, אבל הרעיון לא נראה לי כזה מופרך, פשוט עדיין לא רלוונטי. יש לי מין הרגשה כזאת כבר שנים שאני צריכה להרזות מעט על מנת להתחיל את הדיאטה האמיתית. כאילו כדי להיכנס למכון כושר, אאלץ להשיל מעט קודם. אין לי מקום לחזור וללמוד לרקוד, שזה ללא ספק הפעילות הספורטיבית האהובה עלי, עד שאצר במעט את היקפיי. אז אני בעצם בדרך לדרך שלי. רק שלא אסור מהתלם.

תקופת הבחינות החלה (לחלקנו) והתפריט כולל מרק ירקות עשיר וטעים, מוקפץ עוף עם לקט ירקות סנפרוסט, אורז עם הפתעות, עוגיות טחינה, צנוניות טריות וזולות, לחם מלא ומדוגן (עוד מילה חדשה, אני מקווה שמישו רושם את כל אלה), ושאר ירקות. נשמע טעים לא? שיהיה לנו בהצלחה ולבריאות.  

צרות של אחרים

זה התחיל כשוויליאם קיבל דום לב ביום הולדתו של ביתו קיטי, וטבע בבריכה מול עיניה של נכדתו.לאחר מכן משפחתו גילתה שהיתה לו מאהבת ובת ממנה. כשהחליטו לאמץ את הבת כאחותם החוקית, גילו שרבקה בכלל לא הבת האמיתי של וויליאם והיא יכלה להתחיל לצאת עם בנו הצעיר של וויליאם ג'סטין. ג'סטין הוא מכור חזק לסמים רפואיים מאז שעבר טראומה קשה בעיראק. בזכות משפחתו התומכת הצליח לעבור מספר גמילות, וכבר שנתיים שלא נגע בשום דבר ממכר, עד שש ימים לפני החתונה שלו עם רבקה שבאופן מפתיע נכנסה להריון, כאשר שתה כוסית שמפניה אסורה. ג'סטין שהצליח להתקבל ללימודי רפואה גילה שהוא נכשל בכל המבחנים ולכן לא יכול להמשיך את הלימודים, מרוץ לחץ של ההריון והחתונה החליט לא לספר זאת לרבקה. לפני שלוש שנים, כשרבקה עוד היתה פרועה היא נישקה את ג'ו, בעלה של שרה  האחות הגדולה של ג'סטין, מה שהוביל לגירושים המהירים של שניהם. שרה כמעט איבדה את החזקה על הילדים שלה. אבל למזלנו הם מתחלקים בילדים עכשיו באופן שווה. שרה עזבה את העסק המשפחתי אחרי שהולי, אמא של רבקה, המאהבת של וויליאמם דרשה להצטרף לעסק וחירפנה את שרה לגמרי. לאחר שעזרה להקים אתר אינטרנט מהפכני (כמעט כמו זה) עם צעירים חתיכים, שהיא התנשקה עם אחד מהם, היא חזרה לעסק כדי להצילו מהבוץ שאחיה טומי הטביע אותו בו כאשר הוא ניסה להעיף את הולי המאהבת מהצמרת. בגדר תפקידה שרה טסה לצרפת ופגשה שם מאהב חתיך ושרמנטי שעקב אחריה חזרה לארה"ב. חודש לאחר מכן החליט להיפרד ממנה ושבר את ליבה לרסיסים. זה היה תזמון ממש גרוע כי בדיוק אז נורה, אמא של כל המשפחה האישה הנבגדת של וויליאם, הכירה בחור שצעיר ממנה בעשרים שנה וניהלה מערכת יחסים סוערת מול עיניהם של כל המשפחה, מה שהיה ממש לא פשוט בשביל שרה. אך מהר מאוד התברר לשאר אנשי המשפחה שהצעיר הזה מנסה לסחוט את נורה והצליח להוציא ממנה צ'ק של מאה אלף דולר, המנייק. לרוב המשפחה לא היה זמן להתעסק במשבר זה כי לקיטי יש סרטן והכימותארפיה לא עוזרת לה. קיטי היא רפובלקנית קנאית וחזרה לקליפורניה אחרי שנים בניו יורק כדי לעבוד בתכנית טלוויזיה פוליטית. אחרי רומן סוער עם המנחה השני, היא התחילה לעבוד בשביל הסנטור החתיך מאוד רוברט, התאהבה בו והתחתנה. מאוד מהר הם ניסו להיכנס להריון וגילו שזה לא אפשרי, אז החליטו לאמץ ילד שחור ומקסים. בעלה החתיך (כבר אמרתי?!) התחיל במסע בחירות חדש ותובעני וקיטי פגשה אבא שרמנטי בפארק וניהלה איתו רומן ריגשי, לא לדאוג רק ריגשי. כשרוברט הבעל גילה זאת הוא התעצבן מאוד אבל לא היה לו זמן לזה כי מהר מאוד הסרטן של קיטי השתלט על חייה. ועל חיינו. שיערה התחיל לנשור ובעלה נרתם לחלוטין לעזרתה. החתיך הזה. עושה רושם שלא להצליח להיכנס להריון עובר במשפחה הזאת, כי גם טומי ההוא שהרס את העסק ואשתו הבלונדינית והנוירוטית ג'וליה לא הצליחו להיכנס להריון, אז הם נעזרו בזרע של אחיו של טומי. הם עשו זאת בצורה אנונימית ולא היה אפשר לדעת מי מהם האב, עד שהריאות של התינוקת קרסו והיא הייתה חייבת תרומת ריאה, אז גילו שהאב הוא קווין האח ההומו, עורך הדין המצליח שעבר הסבה מקצועית והחליף את קיטי בעבודה עם רוברט החתיך. טומי הזה השתגע לגמרי, נטש את משפחתו וטס למקסיקו בלי להודיע לאף אחד. לאף אחד. ואם זה נראה לכם נורא, אל תשאלו אפילו על הילד החדש שהתגלה למשפחה מעוד מאהבת. הוא מנסה להרוס את העסק המשפחתי מבפנים. והוא מצליח.. באמצע החתנה, שכמעט ולא התקיימה בכלל של רבקה וג'סטין קיטי החולה התעלפה על החול.. זה ממש נורא.

אני חושבת על זה כל הזמן, 24 שעות ביממה. החיים של משפחת ווקר ממש קשים. וזה מה שקורה לאנשים כאשר הם רואים במרתון את הסדרה "Brothers and Sisters" כבר חמישה שבועות.**

כשאני חושבת שלי קשה בדיאטה, וכשהימים לא מתנהלים בדיוק איך שאני רוצה, שאני לא יודעת אם אני אצליח- אני רק צריכה לשקוע בחיים הקשים של הדמויות בסדרת הדרמה המפגרת הזאת. ויפה שעה אחת קודם.

      שבת שלום!                                              

** אני מאוד מודה לכם שהקשבתם (שקראתם) את הפוסט הזה, וששרדתם אותו עד הסוף. אני יודעת שזה לא היה פשוט לאף אחד, חוץ מלי כמובן. אני נהנתי מכל רגע, והייתי צריכה לרסן את עצמי כדי לא לתאר לכם את המשך העלילה.

אסון של סופשבוע

זה התחיל כבר ביום חמישי, ומשם זה רק התדרדר.. הייתי רעבה ואכלתי טוסט. כן, כזה עם הגבינה הצהובה, זוכרים? אז אכלתי טוסט אבל זה נכנס לקטגוריית ארוחת צהריים שזה די בסדר. כל השאר קצת התערפל. אני זוכרת קינדר בואנו עם שוקולד לבן, סעודה מושחתת בחצות הלילה בסטקייה מקומית ברעננה, רוגלך חם מעגלה טריה בשוק מחנה יהודה, הפרוזן יוגורט טרי וסמיך בנחלאות, שניצל טובע בקטשופ ועוד ועוד ועוד. מה קרה שם? איך זה שישר אחרי הפוסט האחרון הקורא לראבק, אחרי נאום-יציאה-לקרב-שלא-היה-מבייש-את-הכותבים-של-שר-הטבעות-שכזה אני מוצאת את עצמי אוכלת יותר ממה שאכלתי בחודשיים האחרונים?!

היה סופ"ש כיף וחברתי, וחבל שהוא נגמר עם טעם הלוואי של עשרות אלפי קלוריות נוספות. ובנוסף איבדתי סופשבוע די קריטי בדרכי למטרה הקרבה. ככה לא מתחילים את השנה החדשה והאחרונה שבה אהיה בעודף משקל (איזו מחשבה מעודדת), וזה מביש. אני מרגישה כמו מורה במערכת חינוך קלוקלת שלא מצליחה להשליט את מרותה על תלמידיה. אני לא מצליחה להשליט את מרותי על עצמי. אני עייפה מהאכזבות ואני לא מכניסה אותם איתי לשנה החדשה. כדי לאזן את נזקי הסופ"ש (ולו רק במעט), אני מבטיחה, מעל שורות בלוג זה, שאני יעשה התעמלות גופנית ראויה לשמה, שלוש פעמים השבוע. שלוש פעמים!! אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את חומרת המצב, אבל בשבילי זה ממש לא מובן מאליו. אני יודעת שני אמורה להתחבר לספורט ואולי גם להנות, אבל אני לא. אני פשוט לא. ועל כן הבטחה זו שהבטחתי קצת מקשה עימי. אבל מגיע לי... ובינינו הרי כולנו יודעים שזה לא עונש, ושזה פאקינג פרס. אז היכונו לשמוע על חוויותיי המזיעות..

מישהו לרוץ איתי

נתקלתי השבוע בספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני חושב כשאני חושב על ריצה". כמובן שלא התחברתי לכותרת, כי אני לא חושבת על ריצה אף פעם (לצערי/לשמחתי), אבל התחלתי לקרוא (כי פשוט נאלצתי לחכות) ועפתי חברים, עפתי. אמנם רק קראתי את ההקדמה אבל סגנון הכתיבה של היפני הזה (שאני מתביישת לומר שלא קראתי שורה אחת משום דבר שהוא אי פעם כתב) היה כה מרגש. הוא הזכיר לי את הבלוג (הזה) ויחסו לריצה הזכיר את יחסי לדיאטה. משפט אחד תפס אותי חזק, ואני לא יודעת אם הוא המציא אותו או ציטט איזה זקן סיני (שזה בעצם אותו דבר. וכן זאת כבר גזענות מצידי, ואני מצטערת. לא כל האסייתים הם אותו דבר ויש הבדל עצום בין יפנים לסיניים. נדמה לי..). אני בטוחה שהוא כבר צוטט אלפי פעמים בכל מקום, ולכן אין בעיה לעשות את זה גם כאן. אפתח באנגלית בשביל הרושם הראשוני,

Pain is inevitable. Suffering is optional.

 כאב זה בלתי נמנע. אך סבל זו כבר בחירה (בתרגום חופשי ביותר). כמובן שהוא דיבר על ריצות מרתון כפולות, אך אני גונבת את הרעיון. כואב, זה יהיה. כן כואב וקשה ומעצבן. אבל כואב, קשה ומעצבן מדי- מספיק כדי להפסיק, זאת בחירה. אנחנו בוחרים מה ישבור אותנו, ואנחנו בוחרים עד כמה הקושי יהפוך לסבל. אנחנו יכולים לבחור כל הזמן, ואנחנו עושים זאת כל הזמן. הרוקי ימשיך לרוץ ואני ימשיך בדיאטה הזו (ואולי יום אחד גם אתחיל ואז אמשיך לרוץ).

May the best man win!

שנה אזרחית טובה, אנשי העולם הגדול.