הבטחתי לשותפותיי לארוחת הערב לספר על הקינוח שאכלתי, אז הנה, אכלתי טירמיסו. זה היה טעים, אבל מרוב כפיות היה קשה לראות את היער. שזה טריק די מוצלח, להתחלק באוכל עם חברים. כי כשבמקום לאכול מנה שלמה, אוכלים רק שליש, יש הרגשה נעימה כזו בבטן.
כשחברתי דרשה ממני לפרט על הטירמיסו (שעשיתי זאת בשמחה) היא אפילו לא ידעה על כמה עוד יש לי לפרט... זוכרים את עניין הכיבוד הקל?! אתמול אכלתי כמות בלתי נסלחת של ערגליות תות. לעוגיה הראשונה והשניה עוד היה טעם טוב כזה של תוספי טעם וריח, אבל אני ממש לא זוכרת את הטעם של העוגיה העשירית (כן כן, עשירית...). בשלב מסויים אתה אוכל מתוך אינסטינקט (די חייתי האמת) ואין לאוכל טעם של ממש אוכל אלא רק טעם לוואי של רגשי אשמה.. או אז אתה יודע שעברת את הגבול (יש עוד המון סימנים שעברת את הגבול, אבל בחרתי בדרמתי מכולם).
שלשום הלכתי עם קבוצה ל"נא לגעת" המסעדה של העיוורים בחושך ביפו. כל מילה נוספת מיותרת אך אני רק אוסיף שלפעמים יש מסעדות שאתה אוכל והמנה נגמרת ואתה שמח כי אתה רוצה כבר לצאת משם... ואתה שבע!!! נשפית יותר מפיזית.
השבמחק