דווקא עכשיו, חופשה בישראל

בשיחה ליילית הבהירו לי שפוסט אחד פעם בשבוע, זה נחשב ממש נצח בהגדרות אינטרנטיות. ועימכם הסליחה. אך יש לכך סיבה, שאני ממעטת מעט לכתוב, אני לא רוצה לזיין את השכל. אפשר לומר זאת יותר בבוטות? לא נראה לי... אני רוצה להעמיק ולהבין ולהקשיב חזק יותר לפני שאני מקשקשת פה. לא רוצים? לא צריך.

הנה לכם: השבוע כמעט נגמר. מהר מדי. אני מרגישה שהוא היה עמוס בכל כך הרבה כלום עד שלא שמתי לב שהזמן עבר בכלל. אבל הוא כן. כשאני חושבת על הרגעים הפיציים שיצרו את השבוע, הם היו כולם רגעים מאוד חיוביים ומרגשים. בניגוד לכלל הברזל שלי שאומר שכל פעם שאני מבשלת, הדבר הרביעי שאכין יתקלקל, זה לא קרה. נהניתי בחברתם של סובביי, הקשבתי יפה בשיעור, העבודה עברה חלק, וגם בדיאטה אני מרגישה די סולידי. לא אכלנו פופקורן כבר כמעט שבועיים. וזה הישג בדירה שלנו.

ועוד משו קרה... אתם יודעים מה קרה? אני אספר לכם מה קרה!

אובססיה מעולם לא הריחה טוב יותר

כבר שבוע שלם שאני לא חושבת בצורה אובססיבית על משקלי או על דיאטה. וואו. זה כזה מוזר... מה שונה השבוע משבוע שעבר? לא יודעת, את זה גם אני שואלת.. שלא תבינו לא נכון, זה לא שהבלוג לא מרחף מעליי, וזה לא ששכחתי את המשימות שלי. פשוט, לא הוטרדתי מזה. הוטרדתי מכאב הגרון שמתפתח בקירבי, הוטרדתי מקדאפי, אפילו הוטרדתי מחיי האהבה של דנה ספקטור, אבל במשך כמה ימים ארוכים לא הוטרדתי ממשקלי. וזאת היתה מנוחה ממש מבורכת.. זה מילא אותי במין שימחה לא מוסברת כזאת. זה נחמד לשכוח שאתה באמצע משימה, ושרוב הזמן אתה נכשל. אני מקווה שאני לא כמו הצפרדע שלא שם לב שהוא מתבשל בתוך סיר מפני שהמים לא רתחו עדיין. אני יודעת שהמים רותחים ושאני צריכה לקפוץ החוצה, אבל לכמה ימים, הסיר היה בכלל הוט- טאב.

אני מבטיחה שאשוב לאבסס בקרוב...