קשה לי עם ביקורת, זהו אמרתי את זה. קשה לי. אני שונאת שאנשים אחרים מנסים לשפר אותי. אני כה שונאת ביקורת עד שמחקתי תגובה שמישהי אנונימית כתבה לי לפוסט הקודם (אני מקווה שזאת אנונימית אמיתית, אחרת אמצא אותך, אחת מחברותיי, וארה בך), תגובה שמנסה לתקן את שגיאותיי התחביריות. אני לא באה למטבח שלך ומוסיפה לסיר שעל האש עוד שתי כפות כורכום. נכון? למרות שבמתכון מומלץ לעשות זאת (השוואה חלשה, גם בעיניי..).
במהלך השנים למדתי להתמודד עם סוגי ביקורת שונים; בלימודים ניסיתי להפסיק לפטפט, ובעבודה ניסיתי להתלבש יותר מכובד, משמע עם ביקורת מקצועית למדתי בערך-לפעמים-מדי פעם להתמודד. אני חושבת שכתבתי את זה באחד הפוסטים שכאשר העירו לי על אוכל הרשתי לעצמי להנות מעוד שניצל. יש לביקורת אישית מהסוג הזה (ומסוגים רבים ואחרים) את האפקט הכמעט הפוך עלי. אז מדוע מישהי שכה שונאת עזרה מבחוץ כאשר לא ביקשה זאת, מפרסמת את נפתולי ליבה באינטרנט? הרי אני רק מרימה להנחתות. כל כישלון קטן מוביל על דרך הטבע, לאנשים שמנסים לעזור, לייעץ, להתערב וכן גם להעביר ביקורת...
No man is an Island, ועל כן האחריות החברתית שלנו, שלי, היא להיעזר בקהילה התומכת שבניתי סביבי. ואלוהים זאת קהילה מעולה. יש לי קבוצת תמיכה ניידת, למי עוד יש דבר כזה? אז תקשיבו לי טוב, הביקורת שאני מקבלת היא בונה. היא בונה! ובנוסף לשאר ההשתדלויות שאני מנסה לעשות בזמני החופשי בימים האחרונים, אני מכניסה את זה לרשימה. לא כל מילת ביקורת פוגעת לגמרי ביסודות עליהם אני עומדת. ואני אחזור על זה: לא כל מילת ביקורת פוגעת לגמרי ביסודות של חיי. אותה קהילה, אותה קבוצת תמיכה, אותה משפחה, אתם- אתם יודעים מה טוב לי. ואני שמחה לשמוע את דעתכם החטטנית. ותודה לכם על זה, מכל הלב. אבל...
על יוני בלוך החמוד שמעתם? הוא אומר הכול יותר טוב ממני, ועל כן אשאיל ממנו את המשפט הנהדר מהשיר הנהדר שלו "אחריות" (נשמע רלבנטי, לא?!). אני נחשבת בכל מדינות העולם, לאדם מבוגר. אדם מבוגר שיש לו קשיים ושמנסה לעבוד עליהם. אז רק תזכרו שהכול עלי. הכול עלי. הכול עלי. לא לדאוג יותר מדי. הכול עלי. יש אנשים שמוטלת עליהם את האחריות על העולם החופשי, Damn it, אז תנו לי לדאוג לזה. בחייאת, הכול עלי. ועם ביקורות מסוגים שונים, אני אנסה להתמודד.
לא לשכוח להקשיב לשיר ואז להיתקע איתו בראש במשך חודשיים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה