נתקלתי השבוע בספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני חושב כשאני חושב על ריצה". כמובן שלא התחברתי לכותרת, כי אני לא חושבת על ריצה אף פעם (לצערי/לשמחתי), אבל התחלתי לקרוא (כי פשוט נאלצתי לחכות) ועפתי חברים, עפתי. אמנם רק קראתי את ההקדמה אבל סגנון הכתיבה של היפני הזה (שאני מתביישת לומר שלא קראתי שורה אחת משום דבר שהוא אי פעם כתב) היה כה מרגש. הוא הזכיר לי את הבלוג (הזה) ויחסו לריצה הזכיר את יחסי לדיאטה. משפט אחד תפס אותי חזק, ואני לא יודעת אם הוא המציא אותו או ציטט איזה זקן סיני (שזה בעצם אותו דבר. וכן זאת כבר גזענות מצידי, ואני מצטערת. לא כל האסייתים הם אותו דבר ויש הבדל עצום בין יפנים לסיניים. נדמה לי..). אני בטוחה שהוא כבר צוטט אלפי פעמים בכל מקום, ולכן אין בעיה לעשות את זה גם כאן. אפתח באנגלית בשביל הרושם הראשוני,
Pain is inevitable. Suffering is optional.
כאב זה בלתי נמנע. אך סבל זו כבר בחירה (בתרגום חופשי ביותר). כמובן שהוא דיבר על ריצות מרתון כפולות, אך אני גונבת את הרעיון. כואב, זה יהיה. כן כואב וקשה ומעצבן. אבל כואב, קשה ומעצבן מדי- מספיק כדי להפסיק, זאת בחירה. אנחנו בוחרים מה ישבור אותנו, ואנחנו בוחרים עד כמה הקושי יהפוך לסבל. אנחנו יכולים לבחור כל הזמן, ואנחנו עושים זאת כל הזמן. הרוקי ימשיך לרוץ ואני ימשיך בדיאטה הזו (ואולי יום אחד גם אתחיל ואז אמשיך לרוץ).
May the best man win!
שנה אזרחית טובה, אנשי העולם הגדול.
יש לי משפט יותר טוב בשבילך, את זה אמרו לנו כשהיינו בצבא:
השבמחקהכאב הוא רגעי, הגאווה היא נצחית
אוהבים אותך
השבמחקיעל גזית אפשר לעשות לייק למה שכתבת?
השבמחקמרגש מאוד
השבמחקאיזה פוסט מעולה!!
השבמחק