מיומנה של בלוגרית מתחילה..

השעה: 00:46, תחילה של יום שני חדש, פעם ראשונה בהיסטוריה של האנושות שהתאריך מצביע על ה15 בנובמבר 2010.
מס' קלוריות: קשה לדעת. הרבה יותר מדי.
סיגריות: רק חצי סיגריה. אני מנסה להבריא מוירוס-לא-מספיק-קטלני-על-מנת-להצדיק-את-כמות-הרחמים-העצמיים-שהיו-לי, שתקף אותי שבוע שעבר. אז הפסקתי לעשן בימים האחרונים. חסכוני, נחמד ובריא.
מתפקדת על 4.5  שעות שינה.
מול מסך המחשב כ8.5 שעות. 
נראה לי חשוב שאני אתחיל בעובדה החשובה ביותר. הסיבה שבעצם בגללה נתכנסנו פה. אני שמנה. מאוד. אני כל כך שמנה שאנשים אפילו לא שמים לב לזה שאני שמנה, הם אפילו לא רואים בי את הפוטנציאל של גוף רזה. אני השמנה הקלאסית, אני מצחיקה וכיפית. ממש מסמר הערב, כל עוד הערב לא סובב סביב אירוע רומנטי במיוחד. אז אני רק תקועה.  
מדוע אני שמנה? או, זו שאלה. שאלה שכרגע איני אנסה לגעת בה בכלל. אבל אני שמחה לשתף שהסיבה לא נגלית לעין וצריך לעשות ממש סלטות באויר על מנת להאשים מישהו אחר במצבי. לא אשקר ואומר שניסיתי את כל הדיאטות בעולם, ואני עייפה ומיואשת. האמת היא שאני עייפה ומיואשת מבלי לנסות את כל הדיאטות שבעולם. שזה יותר גרוע.
המחשבה להתחיל בלוג דיאטה חלפה במוחי בשבועות האחרונים, זה יחייב אותי לשים את חולשתי הגדולה ביותר תחת סייבר- זרקור, שזה כמעט זרקור אמיתי, ויגרום לי לפשפש במעשיי ואולי לעשות משהו בנידון. 
אני לוקחת נשימה עמוקה, מתחילה לחשוב מה לומר, כמה לשתף, מי בכלל יקרא את השטויות האלה, ו... הולכת לישון. עקב- בצד- אגודל, זה המוטו.