איך נתתי לזה לקרות אני חושבת לעצמי. אבל מה שאני באמת מנסה להבין זה איך נתתי לזה לקרות שוב.. חבל שלא כתבתי פוסט בשלושת השבועות האחרונים, הוא היה יוצא ממש משמח. זה שאני כותבת דווקא אחרי השבוע האחרון ממש לא שם את המציאות בפרופורציה. (הגיגי שעת לילה מאוחרת שנאלצים להידחק לתוך סוגריים:פרופורציה. מילה גדולה. להוציא מ.. לאבד.. אוף הפרופורציה הזאת). מה שקרה בעצם זה שמתחילת הרונדווים השבועיים שלי עם התזונאית שיניתי את ההרגלי הצריכה שלי בצורה משמעותית. והתוצאות הגיעו. אני שחיה בעיקר בעולם דמיוני (שמבוסס לחלוטין על טלוויזיה וסרטים הוליוודים) אמנם קצת התאכזבתי מהקצב האיטי של הירידה שלי אבל כמובן שאם ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו (שבוע מה"אז") לא הייתי מתלוננת. במשך חודש השלתי ממשקלי 6.4 ק"ג. שלאחר שחילקנו את קצב הירידה לשתי שלבים, 6.4 קילו שבכיף נעגל ל6.5 מהווים אחוז ניכר מהשלב הראשון. נשמע מדהים לא? נשמע מדהים כן. אבל אז הגיע השבוע הארור הזה שזרק אותי לתוך הדפוסים והסחרור הרגילים שלי. ומה שהכי נורא זה שהוא מציף אצלי את כל השאלות שאני מכירה מקרוב ויודעת שהתשובות אליהם יכולות להיות רק עצובות.
זה קרה לי בכמעט כל דיאטה שעשיתי מאז כיתה י"ב; מהשלב בדיאטה אשר ניתן לזהות בו ירידה, לפעמים ניכרת ולפעמים לא, ומהרגע שאנשים מתחילים להחמיא, אני בצרות. אני מתחילה לזרוק ולחפף ולאכול, מה שרוב הפעמים מוביל להפסקה דרמתית של הדיאטה ולחזרה לשגרה מלאה בפחמימות, ממתקים והרס עצמי מדכא לא?! אני מקווה בכל ליבי שאת המפלה הזאת אני יצליח לעצור כבר עכשיו, אבל אני יודעת שהניצוץ בעיניים, שהיה לי בשלושת השבועות האחרונים, נעלם. הראבק נגמר. הדרך נהייתה מעייפת ותלולה ואני יודעת שהמעידה קרובה מתמיד. למרות התמיכה של כל הסובבים ולמרות העזרה שלא תסולא בפז של התזונאית החדשה, מצאתי את עצמי באותו מקום. בעוד שלושה ימים אני נשקלת במשרדה הבוהק וכשאני נזכרת באותו אירוע שהיה רק שבוע שעבר, אני לא יכולה לא לגחך על המחשבה שהתבאסתי אז כשרק השלתי קילו אחד באותו שבוע. אני לא רוצה להישקל ולראות את שלושת הקרמבואים שאכלתי, את הבורקסים, את העוגה, את המילקשייק, את הפלאפל (אבל רק חצי מנה, מנחם מאוד..), את החלה, את הקינוח, את רגשי האשמה...
וכל מה שנותר לי לתהות לעצמי זה האם באמת אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים? כאשר אבדתי אבדתי?
מכיוון שהפוסט הזאת מדכא בצורה קיצונית, בעיקר או רק אותי, חשבתי להוסיף בדיחה כדי לשפר את האווירה, אבל אני לא מכירה בדיחות אז נכנסתי לאתר בדיחות והמלאי עוד יותר דיכא אותי וויתרתי.
לילה טוב.
וכל מה שנותר לי לתהות לעצמי זה האם באמת אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים? כאשר אבדתי אבדתי?
מכיוון שהפוסט הזאת מדכא בצורה קיצונית, בעיקר או רק אותי, חשבתי להוסיף בדיחה כדי לשפר את האווירה, אבל אני לא מכירה בדיחות אז נכנסתי לאתר בדיחות והמלאי עוד יותר דיכא אותי וויתרתי.
לילה טוב.
היי, אין לי כל כך מה לנחם, זה גם מבאס אותי כי אני ממש רוצה שתצליחי. זה תלוי בך, אני רואה מתי את מצליחה בדיאטה ואז את שמחה, ומתי את עצבנית/מדוכאת ואז גם הדיאטה לא בשיא. חייבים לנתק את כל האלמנט הרגשי מהאוכל.. אני יודעת שאת יודעת את זה, אבל נדמה לי שאת קצת מוותרת לעצמך.. מתחילה עם 'ההרס העצמי'...
השבמחקתחשבי שאת נמצאת על מסלול התנגשות, ואת צריכה לסובב עכשיו את ההגה... בקיצור, עוד לא מאוחר, ואפשר עוד להגיע למצב סביר עם השקילה הזאת השבוע.
ד.
גם אני תוהה רוב הזמן איך מלמדים שמופ זקן טריק חדש, זה ממש ממש קשה אבל אפשרי!!! כל עוד הנפש חיה אז הכל בגדר האפשר. ובנוסף... ההתמדה הזאת כל כך משתלמת, עזבי את הקטע החיצוני שאת תרגישי בו מדהים וקלילה וטוב יש את הקטע הבריאותי שברגע שיקרה נזק זה יהיה בלתי הפיך- בעיות לב/סכרת/קרישה דפוקה של הדם.. ועוד ועוד! זה פשוט כל כך לא שווה את זה... האם שווה להרוס את הגוף ואת החצי השני של חייך (הבוגר) בבעיות בריאות קשות ומלא תרופות וגם קושי בכניסה להריון אוווו לאכול עכשיו הרבה חרא... (ואני יודעת שזה הרבה חרא..) ולהרוויח את הרווח הנכסף???? :-) אני מצטערת שזה יצא קצת כבד, אבל אני אומרת את זה מעמקי לבי... במיוחד כשאני רואה את אבי, בן 60+ שוקל משקל אדיר שאני לא אציין אותו, וכעת משלם מחיר מאוד כבד על הבריאות שלו. נזקק למסיכת חמצן בלילה/ נוטל עשרות תרופות ביום!/ עשה ניתוח במפרק של הברך כי הוא היה שחוק לגמרי וזה דבר שאי אפשר להחליף... את עכשיו נמצאת בשלב שזה הפיך תנצלי את זה ! כי אחכ יהיה מאוחר מדי...
השבמחקאני חושבת שדוקא האנרגיות והסיפוק של ההצלחה צריכות לגרום לך להמשיך במסע לכיוון האני שאת רוצה להיות! תנסי לשאוב יותר כח מהסובבים אותך, שרק רוצים בטובתך, ורוצים לראות אותך מנצלת את החיים בצורה הכי מלאה שיש. תמר, כולנו כל כך רוצות בטובתך רק תתני לנו לעזור. אם קשה לך, תפני אלינו במקום לפנות למקום אחר (קרמבו).. יש לך חברות טובות, אבל תנצלי אותם:) מ.
השבמחקאני מכירה את ההרגשה הזאת שאת מצליחה, יורדת במשקל, ואז חוגגת כמה פעמים ומעלה את הכל. זה עצוב שזאת דרך חיים שכל כך קשה להתמיד בה. אבל חייבים למצוא את התחליפים שייתנו לך לפחות חלק מהסיפוק שאת מקבלת מפיצה/פלאפל/קרמבו ושאר מיני חלומות.
השבמחקאם האכילה היא אכילה רגשית אולי את יכולה לחלק את זה עם מישהו. כשאת מרגישה צורך לאכול משהו שאת יודעת שתתחרטי עליו אחר כך, אולי תקבעי לארוחה עם חברה. תפני את האנרגיה למשהו אחר. תכינו יחד משהו יותר בריא ממה שהיית אוכלת אם היית יושבת לבד מול הטלויזיה....