מטרות או לא להיות

יש לי סיכוי להינצל. אני יודעת. מבעד להווה האפור שלי האופק המזוגג מתחיל להיראות בהיר יותר. אני משנה גישה, ויוצאת לריצה למרחקים קצרים יותר. זה מעודד יותר, וזה הרבה יותר מרגיע. היעד הבא הוא עוד שבועיים, ולשם עיניי נשואות. נראה לי שיעד יעשה לי טוב. אני מתרגשת מאוד לפגוש אדם מיוחד מהעבר בערך עוד שבועיים, וההתרגשות יוצרת אדרנלין, ואדרנלין זה דיאטטי. אז גישה זו, של יעדים קצרי טווח הם כרטיס הכניסה שלי למסגרת קצת יותר נוקשה והרבה יותר מתגמלת. אומרים עלינו (על הדור שלנו, כן כן גם עליכם) שאנחנו אימפולסיביים. שאנחנו מחליטים החלטות חשובות בשניות, שמצב רוחנו משתנה במצמוץ אחד, ושאנחנו מהירים להתבלבל. ומי אמר שזה רע? דור הפלמ"ח? אם היינו כמוהם, היינו עדיין אוכלים מרגרינה. אז נכון, עד לפני שעה כשתכננתי את התפריט היומי היו בו הרבה יותר פרוסות לחם- אבל היכולת (המדהימה) שלנו להשתנות ולשנות עדיין משומנת היטב. וכידוע We want change (או לפחות זה מה שרצינו בזמן המסע הבחירות של אובמה, אבל אימפולסיביים, נו מה...). אני דורשת מעצמי להיכנס לתקופת ראבק קצרה (שאני מקווה שאחריה תוליד עוד אחת, אבל בלי לחץ), להתרכז בכל ביס ולהיזהר מכל שלוק. אתם איתי? אנחנו עושים פה היסטוריה!  

רוצים לשמוע מה אכלתי לארוחת בוקר? למרות שדי מאוחר זה כל מה שאכלתי בינתיים, אבל אם תשימו לב ימי שלישי מתחילים אצלי מאוחר. אז אכלתי פרוסת לחם חומה וטעימה עם שכבה נאה של קוטג' ביו, שזה פשוט דבר מופלא. לא יודעת מה יש בביו הזה אבל הוא משדרג לי את החיים. מעל פרסתי שתי פרוסות דקות וטעימות של עגבניה, טיפטוף שמן זית ומעט מלח, והופ לטוסטר. זה היה כזה יאמי, כזה פשוט, כזה נקי. כל ביס הכיל בתוכו את כל אבות המזון, אשר יחד עשו לי נעים וטעים.

שבוע זה יזכר בהיסטוריה כ"שבוע העוף". נפל בחלקי כמות גדולה ומרשימה של בשר עוף ומאז אנחנו חוגגים. יום א' מרק עוף מהביל, יום ב' סנדוויץ' חזה עוף והיום יש כבר מוקפץ עוף מחכה במקרר. ארגוני חיות מסתכלים עלי בתוכחה (זה בסדר שזמזמתם את השורה האחרונה, גם אני), אבל מה נעשה? משתמשים במה שיש, וזה מה שיש. אז שיהיה לנו בתיאבון.

כולי אוזן

אפתח בוידוי (זה טוב לרייטינג): לא חיכיתי את מלוא השבועיים על מנת להישקל שוב, לא עמדתי בפיתוי, ונשקלתי בבוקר יום שישי. והעונש היה שירדתי... היכונו... 200 גרם (200 גרם!!). זה רק כמו שתי חבילות שוקולד מריר, זה אפילו פחות מ300 גרם! אני יודעת שאני צריכה לשמוח בכל הירידות הקטנות והטיפשיות שלי עד כה... אך זו הכי קטנה וטיפשית בעיניי. ועכשיו אני אהפוך את הקערה על פיה ונביט בחצי המלא: זה נוסח בי מעין תחושת ביטחון האמת. עד עכשיו לא ממש ידעתי אם הירידה שלי נורמלית או הגיונית, לא ידעתי אם יום אחרי שאני נשקלת הק"גים מתגנבים. אולי זה המשקל עצמו (כאילו, מכונת המדידה), אולי זה דמיוני המתעתע. אז הקיצר, אני כן שמחה לראות ששבוע אחרי השקילה הקודמת אני עדיין באותו איזור פחות או יותר. זה מרגיש לי בטוח והגיוני יותר שאני לא עולה ויורדת כמו יו יו. אלא כאילו מבססת את מעמדי החדש ביתר עוצמה. עכשיו שזה נאמר, ברור שלא צריך להיסחף, וששבוע הבא אני כן רוצה להידהם מחדש.


השבוע עמדתי מול בעיה די חדשה בעיניי, מצאתי את עצמי רעבה ולא בטווח של המקרר שלי אז החלטתי לקנות כריך מדושן בקפיטריה המקומית. עד כאן הכל בסדר. שילמתי את מיטב כספי, הוספתי תוספות, בחרתי רטבים, לקחתי ביס- וכמובן שלא יכלתי לאכול את כולו!! הוא היה גדול ושמן וטעים לי מדי. הרי סיכמנו שפח זבל, אני לא, ושאני צריכה להפסיק לאכול כשאני מלאה, אז למה הגעתי למצב שבו אני עומדת מול פיתוי כה גדול של לסיים את שבצלחת ולאכול עד טמטום חושים (ואגלה לכם את הסוף המר, זה מה שקרה... ואולי זה מסביר את ירידת המשקל השולית). רואים את הבעיה כאן או שזו רק אני?!


והנה מה שנראה לי, נראה לי יש לנו מין כוחות ניבוי כאלה מגניבים שדואגים לציין לנו שסיטואציות כאלה בדרך לקרות. התשובה שלי לעצמי זה כמובן שלא הייתי צריכה לקנות כריך כה גרנדיוזי ורק הייתי צריכה להקשיב לאותם כוחות ניבוי ביתר שאת. והמסקנה האוניברסאלית יותר היא שאנחנו לא ממש מקשיבים לעצמנו מספיק. בצעירותי (לפני יומיים) ניסיתי להבין למה השכל האנושי הפסיק להתפתח שלב אחד מוקדם מדי. כי חוץ מאפליקציה אחת, המוח שלנו כמעט מושלם (טוב, שלי לפחות...). תארו לכם שמוחי יכל היה לומר לי מה הבעיה בגוף, כשאני מרגישה ממש רע. כמה קשה זה כבר יכול להיות לקבל סוג של ידיעה רגע אחרי שאוכלים סלט מקולקל, שתבהיר לנו שכאבי הבטן בדרך. או כשמרגישים ממש רע ומר, כמה קשה זה להבין שזה בגלל ששתינו יותר מדי, ולא ישנו מספיק, או שהאפנדיציט השתגע. אתם מבינים? למה אנחנו לא מצליחים לזהות מה מתקלקל בגוף שלנו? איך נוצר כזה דיסוננס בין הגוף למוח? (פעם גם אני לא ידעתי מה זה דיסוננס, אז הנה: דיסוננס הוא שילוב של שני תווים או יותר, היוצר מצב של חוסר הרמוניה, וצורם לאוזן. זה מושאל מעולם המוזיקה) איך?!?!
היכולת הזאת של להבין מה הבעיה בעוד היא מתרחשת, לא נראתה לי (בצעירותי, כן) כקשה מדי. הרי אנשים יכולים לעשות עמידת ידיים For god sakes, ושמעתי שיש כאלה שטובים במתמטיקה . למה דווקא זה חסום בפנינו?!
אז אני פונה עכשיו בפניה מרגשת, אל אני מהעבר (אין מה לעשות, באנגלית זה נשמע טוב יותר :Past me) ואני רוצה לציין- שכנראה שלמוח שלנו יש את היכולת הזאת. אלא שאנחנו פשוט הפסקנו להקשיב. כמו שאני יודעת שסנדוויץ ענק ויקר הינה בחירה מוטעית בזמן שקיבתי רגישה. אני גם יודעת שאחרי שאשן פחות מ6 שעות בלילה יהיה לי קשה לקום בבוקר, כמו שאני יודעת שלא חוצים את הכביש בעיניים עצומות וכמו שאני יודעת שכשמשחקים באש עלולים להישרף. אני יודעת, ואנחנו יודעים, מה טוב לנו. ובעיקר בעיקר מה לא. ואני חושבת שזה בדברים קטנים, כמו אוכל משמין אבל גם בדברים גדולים כמו מחלות וכדומה. פשוט צריך (ואני יודעת שזה בכלל לא פשוט) לנסות להיות יותר בשקט, לשמוע ולהקשיב למה שקורה לנו בבפנוכו שלנו (איזו מילה אדירה זו- בפנוכו).  אז ששש... הבה נקשיב. כי כולנו אוזן.




רשמים משבת: היה יותר מדי אוכל יותר מדי טעים. הפיתוי היה קשה. ואחרי סעודת שישי כבדה מאוד, שבה אכלתי מכל הבא ליד, ממש התפוצצתי, והרגשתי ממש ממש רע. לא היה לי נוח, והשמלה שישבה עלי בול בתחילת הערב, נהיתה פתאום נורא צפופה (נאלצתי להמשיך את הערב במכנסי פיג'מה... שזה די קלאסי). החויה היתה כל כך קשה עד שנתתי לה לזעזע אותי ושרדתי את שאר השבת במתינות ובחן. וכמו שכתבתי לעיל, היכולת לאכול טוב כבר היתה בי, הידיעה שאם אוכל יותר מדי ארגיש רע היתה ברורה כשמש, פשוט לא הקשבתי. זה עצוב, אך זה גם מרומם נפש. 
שבוע טוב.

חזרה לעתיד

נהיה משעמם. וזה מפחיד אותי. ההיסטריה שחשתי לפני שבועיים התחלפה עם תחושת "הכיוון הנכון", שחשתי שבוע שעבר. רצון חזק להישען אחורה ולומר שאני בסדר. אבל כמובן שזה לא יכול להיות נכון. כי הרי היום נשנשתי מהכיבוד הקל, וכשאכלתי במסעדה אכלתי חצי קינוח. וזה אמור להיות בסדר. מותר לי קצת, לא?! אז התשובה היא כן. מותר לי קצת. אבל עדיין לא. אני עדיין רחוקה (מאוד) ממטרתי. ותחושת השעמום שמלוה אותי הינה תחושה מסוכנת אשר בכוחה להחזיר אותי אחורה, בכוחה להשכיח ממני את מטרתי. זה מרגיש לי קצת כמו התברגנות.. הראבק של החודש הראשון לדיאטה הוא קצת כמו שנות הסיקסטיז של שנות ה90. המון בני נוער וצעירים מפומפמים ומתעופפים שמחים וחדורי מוטיבציה להציל את העולם, חוגגים ביחד. ועכשיו איכשהו

התקדמתי בשני עשורים, ואני עדיין לא מוכנה להגיע ל"שנות ה80" של הדיאטה. לשנות השקט. לתקופת ההתפשרות. זאת תקופה מסוכנת כי הרי בלי שנשים לב נקום יום אחד עם שלושה ילדים, כלב ומשכנתה. וזה לא מתאים לאף אחד... אני מעדיפ את התקופה הצבעונית והשובבה. להישאר בתחילת בדיאטה, כשאני עוד אכולת ראבק. אני מקווה שהצלחתם לעקוב אחרי המשל. אז יאללה להתעורר, להתרגש ולהמשיך לשרוף קלוריות ברגש, Back to the future.

זוכרים שהייתי מספרת לכם מה הייתי אוכלת כל יום? תודו שהתגעגעתם אז היכונו:
א. בוקר- סוף הדגנים שלי+ לחם קלוי עם טחינה טעימה מאתמול.
א. צהריים- מוקפץ מאטריות אורז וחתיכות טופו (לקח לי 2 דקות להכין את זה בבוקר, 12 דקות...)
א. ארבע- תמר מג'הול ממולא באגוז מלך. נאמי נאמי....
פאדיחת היום- היה כיבוד קל... תכננתי לא לנשנש, אבל כשהצהרתי שלא אנשנש מזה, כבר ידעתי שאני אוכל קצת מהוופלים. הרגשתי את זה באצבעות רגליי. ובכל זאת אכלתי משו כמו 2 וופלים ועוגיית חיוך. למה? לא יודעת. צר לי...
א. ערב- תרבות יום ב': מסעדה יפנית נחמדת- חצי רול סושי, מנת אטריות וטונה צרובה (שותפתי לארוחה עזרה לי מעט) וחצי סופלה שוקולד (כי חגגנו..).

תפריט נחמד לא? מאוזן (למרות הכמות המוגזמת של האטריות האסייתיות), טעים, פשוט ולא משמין במיוחד. חוץ מהוופלים שממש לא האירו אותי באור חיובי, היה יום טוב. וגם אתמול היה יום טוב, מה שאומר שזה שבוע טוב. ושבוע טוב זה אחלה.

אני רוצה לשתף בתוספת קטנה לדיאטתי: וויטמינים! זה מאוד מרגש, כי זאת הדרך הקלה והפשוטה ביותר להיות בריאים. ודברים קלים ופשוטים, חוץ מלהיות קללת הדור העצלן שלנו, הם מצויינים בעיניי. אז קבלו את תוספי הבריאות שלי במחיאות כפיים:
כרום- תפקידו לסייע לאינסולין להכניס גלוקוז לתאים ולסייע בהפרשת עודפי סוכר מבדם (מרתק...).‏
‏והסיבה השניה והחשובה ביותר היא שהכרום הוא משמעותי במטבוליזם של שומנים - מוריד ‏TG‏ משמעותי ומוריד ‏Total Cholesterol‏ (מוריד ‏LDL‏ ומעלה ‏HDL‏).‏ בקיצור יש הטוענים שהוא מוריד מסת שומן ומעלה מסת שריר.
שווה...

והגדול מכולם וויטמין סי- הוויטמין האהוב והמוצלח מכולם. הוא עוזר בכל תחום בחיים, והוא הופך אותי לשמחה יותר ולבריאה יותר. אחחח... C...

יש חשיבות גדולה בליטול תוספי מזון כאלה במיוחד בתהליך הדיאטה. הגוף קצת בשוק, והוא קצת נעלב ומרגיש מעט מורעב, ויטמינים עושים לו טוב, ואני ממליצה לאללה. למרות שמי שואל אותי...!?

מגמת ירידה

אין כמו להישקל על הבוקר. פשוט אין. למרות שברור שזה הזמן הכי טוב והכי מרזה, זה תמיד כה מרגש. גם הבוקר התרגשתי, כשאחרי שבועיים של קיטורים (מוצדקים בעיניי, למרות שכל הקיטורים שלי מוצדקים בעיניי) נשקלתי וראיתי שהמשוואה של חנוכה שומני ואז שבוע של מחלה ממארת (שהחלמתי ממנה..) השיל ממני עוד 2.6 ק"ג (חשבתי לעגל למטה לשתיים וחצי, אבל רציתי עוד 100 גרם, אז תהרגו אותי). אחחח... להישקל בבוקר...

אני מרגישה רגועה. בטח כמו הכורים מדרום אמריקה, ברגע שהחלו לחלץ אותם. אולי קצת פחות. .
אולי כמו בסיני. או שאולי קצת פחות.. טוב אני לא משווה לכלום, רק אומר שאני מרגישה שאני בסוג של "הכיוון הנכון".
לא יודעת למה דווקא עכשיו אני מרגישה את זה אחרי חודש מטלטל יותר מאשר בהתחלה של הדיאטה(כן, גם אני רואה את התשובה לשאלה במה שכתבתי), אבל כבר יומיים אני מסתובבת (עם כאבי ראש ובחילה, אבל גם) עם תחושה של אמון עצמי, והרגשה שהחיים בשליטה. ברור שזה לא אומר שזה יהפוך להיות קל יותר (למרות שבתוך תוכי אני מקווה שזה כן..) אבל זה כן אומר, שאני בסדר. ושזה עובד. ושהכל בסדר.

תכננתי לכתוב פוסט מצחיק אך עצוב על חייו הקשים של השמן הממוצע, אך זה באמת עצוב מדי בשביל יום שמח כמו זה (אה נכון, עשרה בטבת היום. התכוונתי לומר שזה לא יהיה מספיק עצוב, בשביל היום העצוב הזה...).
אז נפסיק כאן להיום, נאמר תודה שבאתם, שיהיה שבת שלום, ואני אוהבת את כולכם.

תהיי חולה ותשתקי

פוסט זה הוא פחות פוסט, אלא יותר אנקדוטה ואיחול (ולכן לא צריך לסכם).


בעודי חובקת בקבוק מים רותחים ושוכבת תחת ערימת שמיכות, עליתי על הברקה. זו בעצם אינה הברקה, כי אני בטוח לא הראשונה שחשבה על זה. בטח גם קהילת הבולמיות. אני לא חשבתי על להכניס פירור אוכל לפה כבר שבע שעות. שבע. אני לא רעבה, אני רק אומללה. כנראה ש 39 מעלות חום (אין לי מדחום, ואני בטוחה שיש לי 42 מעלות חום, אבל בחרתי לא להדאיג אתכם) מוציאים ממני את החשק לכל דבר מאכל. האם עלינו על טריק? האם גופי המושמץ פה בתדירות גבוהה, אשכרה יודע מה הוא עושה? 
אני גאה בו... כנראה שלהחלים זה יותר חשוב מלהשמין. וזה ממש לא מובן מאליו.


 שנעבור את החורף הזה (חורף, עאלק... סתיו), עם אורות תמיד דולקים ברכב, עם גישה לתרמוס ותיונים כל הזמן, עם כובע צמר ועם גרביים ספייר בתיק (שלוליות וזה..). שיהיה חורף גשום אשר יטיב עימנו קצת. שינקה אותנו קצת. ושיוריק אותנו קצת. לא לשכוח ויטמין סי, ובאמת באמת שמרו על עצמכם!

החורף קורא לנו לנהוג אחרת.

2+2

עברה תקופה מעניינת. שבאופן אירוני ופרדוקסלי איזנה את עצמה (או שמא!?)

בוא נסכם את החודש האחרון: בשבועיים הראשונים, בראבק רציני, בלי לראות בעיניים, נצמדתי לדיאטה כאל מוצאת שלל רב ואכן השלתי כמות מרשימה של ק"ג. אך בשבועיים לאחר מכן לא הצלחתי לדבוק במשימה, היו סיבות רבות ומשונות לכך שאכלתי, ולמרות שלא נשקלתי אני רואה ומרגישה שנגרם נזק. אז מה עשינו פה בעצם? מה השתנה?

הפן המרכזי שנוסף לחיי בשבועיים האחרונים זה פן רגשי האשמה. אם עד כה יכלתי לאכול כאוות נפשי (טוב לא כאוות נפשי, יותר כאוות גופי), ולהדחיק את הריגשי עמוק עמוק בפנים. עכשיו זה צף חזק. הרהרתי אחרי כל ביס רע, הרגשתי כחוטאת, ואפילו נאלצתי להודות בפה מלא (תרתי משמע כמובן) פה לפניכם על כל מעלליי. רגשות האשמה היו חלק כה משמעותי מהשבועיים האלה, אני מרגישה שהן כבר חלק ממני. אני קמה איתם בבוקר, והולכת איתם לישון. ובינינו נהיה פה קצת צפוף.

השאלה הגדולה כמובן היא עכשיו מה? האם נידונתי לעד להסתובב במעגל הארור הזה? לעלות (שזה בעצם לרדת) ואז לרדת (שזה בעצם לעלות)? האם זה סופי המר (שזה בעצם המתוק, טוב די עם זה.)?

האמת היא שאני כותבת את הפוסט הזה כבר די הרבה זמן. אני רוצה להיות אופטימית, אני רוצה לרגש, אני רוצה להגיע לתובנה חדשה ומרהיבה שתחזיר אותי לתלם. אבל אני חושבת שזה לא יקרה כאן. במקום, אני משחררת את רגשי האשמה. אני לא מתנצלת. אני מתחילה להבין בבירור את מה שאני עושה כאן. אני משנה את החיים שלי. ממש שינוי אמיתי. וזה יהיה יותר קשה משחשבתי.  ומכיוון שאני לא מעוניינת בלעבור דירה בזמן הקרוב (כי הרי "משנה מקום"), אני צריכה לשנות את מזלי באופן אחר...

 היום יום שני. אני מתחילה את השבועיים האלה קצת באיחור אבל עם שיר חדש בלב. גורלי לא נחרץ. אני לא אהיה שמנה לעד. אוכל לא ישלוט בי. ואני ממש ממש לא באותו מקום כמו לפני חודש. אני הוכחתי לעצמי שאני יודעת איך להרזות, ושאני מסוגלת לעשות זאת. ואני עברתי את חנוכה הרבה יותר יפה (למיטב זיכרוני) מאשר את חנוכה דאשתקד. זה לא פשוט וזה לא כלום. אני לא באותה נקודת פתיחה. אבל אני כן בבעיה. אני כן מוותרת ואני כן מתעצלת. אני מתה כבר לכתוב את הפוסט שבהם השורשים ו.ת.ר וע.צ.ל יכתבו בלשון עבר. היום הזה לא רחוק. כי להתיישב פה ולכתוב על כשלונותיי זה כבר ממש משעמם. וזה כבר ממש פאתטי. אוקיי שבועיים קשים. מכאן זה הרי יכול רק להשתפר.

אז הישענו אחורה. והיו מוכנים לקרוא על (תיזהרו זה יהיה ממש דרמטי) ההצלחות הקטנות שלי במאבק על חיי.

הודעה לכל הקוראות שנרשמו לבלוג דרך האתר: קודם כל, תבורכנה. זה היה ממש מרגש לקבל עידכונים על כל אחת שנרשמה. אבל המיילים המספרים על הפוסטים החדשים יפסיקו לזרום לתאי הדואר שלכם בקרוב. והאמת היא שאין לי מושג איך להפעיל את העסק הזה יותר. אז אני כבר מתנצלת ומבקשת מכם לשים את הבלוג ברשימת המועדפים שלכם, ולהדביק פתק על המקרר אשר יזכיר לכן לבדוק את הפוסטים כל כמה ימים. או... ניתן לשלוח לי מייל עם כתובת האימייל שלכן, ואני אישית אנסה לשלוח לכן עידכונים בקשר להתחדשות הפוסט.  זה יהיה מרגש. לא?! אנחנו יוצרים פה קהילה חבר'ה tamaziz667@gmail.com (כתובת המייל האישית שלי).

  

נופל וקם

ירקתי עליכם. לא שמתם לב, אבל כן. ירקתי. ישר אל תוך הבאר שממנו אני שותה כבר שלושה שבועות. ואני נורא נורא מצטערת. זה לא אתם זו אני. אדי השמן החגיגי ממש לא עשו לי טוב, ונורא התבלבלתי כנראה. כי הפתעה גדולה- במסיבות חנוכה יהיו לביבות, ולא תאמינו, אבל גם יוגשו סופגניות. ולא רק יוגשו, עוד יבקשו ממני לקנות אותם. שזה ממש מפתיע, כי אם אני אחראית על לקנות סופגניות, איך אני יכולה להיות מופתעת מזה שאאלץ להתמודד איתם?!  

אמנם לא שברתי את הכלים, הנזק יכול היה להיות הרבה יותר נורא- אבל נכון תחושת השליטה שעליה דיברתי מקודם? אז אני לא ממש מרגישה אותה כבר כמה ימים. זה כבר קרה לי בעבר, ברגע שאני מתחילה לקבל מחמאות על הצרת מותניי, אני מתחילה להתפרק. אני מתחילה לעגל פינות (חח..), ולהפסיק להשקיע, כי הרי מי יכול עלי? הורדתי 4 ק"ג בשבועיים. דרכי סוגה בשושנים. הרי. ואז אני מתחילה לוותר, ומפסיקה לרדת, ומתחילה לעלות, ותוך חודש כבר כולם שוכחים שהייתי פעם בדיאטה ואני טוחנת בורקס פטריות מול המראה. כאילו כלום.

בסרט הזה כבר הייתי כמה פעמים. וכנראה שאין פה קסמים, וההרגלים שבו כמו גדולים, וזה לא הולך ונהיה קל במיוחד.

על מנת להתמודד עם השבוע הקשה, אני הולכת להודות ולהתוודות על הכשלונות המרכזיים (אני ישמור כמה בסוד, בכל זאת- זה לא נעים). ממש ניסיתי להימנע מזה כבר כמה ימים. ממש לא רציתי לשתף בפאדיחות האלה. אבל אולי כך אלמד. אז הנה זה מגיע...

נקודות השפל שלי השבוע:

יום ראשון- הייתי ביום עיון, ואין מה לעשות אני חייבת מלהודות באחד הפטישים הגדולים שלי. אוכל מסחרי... המממ... אוכל מנוכר, לרוב גם קר, משמין, ומבחיל. אני לא יכולה לעצור, זו ההגדרה של התמכרות בעיניי... נהנתי מכמה בורקסים קטנים, ממנה (אמנם קטנה) של אורז סיני, ארוחת ערב ביתית כהלכתה ולקינוח כמה שוטים של עארק.

יום שני- בשל חישוב קלוקל של הרעב שימצא אותי, מצאתי את עצמי עפה על לחמניה (מקמח לבן, כמובן) עם חביתה נוטפת טחינה, כרוב אדום והרבה חריף. חשוב לי לציין שזה היה אחד הסנדוויצ'ים המופלאים של חיי. כן כן...

יום שלישי- אחח... זה יהיה כואב. אכלתי ביום שלישי... אני לוקחת נשימה, משו כמו שתיים וחצי סופגניות (פרוסות על פני כמה שעות), וכמות נכבדת מאוד של לביבות מופלאות. כל כך מופלאות שבטח ניתן יהיה לראות את השאריות שלהם בהיקף מותניי...

רביעי- היום! אכלתי ביס מסופגניה (אבל זה לא נחשב. נכון? נכון!?!?) ומיני טעמי...

--חשוב לי לציין, שמה שאני כותבת פה היה בנוסף לתפריט משביע רגיל שאני אכלתי. וזאת בעיה גדולה מאוד. מילא אם הייתי מאזנת את המצב. אבל לא.--

אני מצטערת לאכזב. אני מצטערת שלא הולך לי נפלא. אני מצטערת שאני לא יכולה לתת השראה הפעם. אני מבקשת סליחה מכן, הקוראות. אבל אני בעיקר בעיקר מבקשת סליחה מעצמי. סליחה שאני זורקת את עצמי לתוך המעגל הזה שוב. סליחה שאני דוחפת אוכל רע לפה. אוכל שרק פוגע בי. סליחה שלא היטבתי עם עצמי השבוע. סליחה, תודה, בבקשה.

נראה לי עוד פוסט לא חיובי במיוחד, וכבר בשבוע השלישי זו לא גאווה גדולה במיוחד, אבל אולי זו הנקודה שמתחבאת בשם שנתתי לבלוג, "צעדי תינוק". כי כמו בפרסומות של פמפרס: התינוק הולך ממש לאט. והוא נופל על הטוסיק לפעמים, והטוסיק מרופד (של התינוק בחיתול ושלי ב... ריפוד), וכשהוא נופל, הוא צריך לקום שוב ולצעוד את הצעדים שהוא כבר צעד עוד פעם. עד שהוא יגדל, וילך, וירוץ (גם זה נכנס למאגר המשלים התופח שלי).

ותראו איזה פלא, עוד סופ"ש מתקרב בצעדי ענק. עוד הזדמנות להצליח. יהיה טוב חבר'ה התעודדו.

משו משו...

מתוך הסרט "הדקדוק הפנימי"

בסרט המעולה "הדקדוק הפנימי" ,(והכל כך כל כך מומלץ) המבוסס על סיפרו של דוד גרוסמן, הגיבור (המופלא) מנסה להגן על הGrammar  האנגלי (התחביר). הוא אומר שהזמן Present Continuous (בתרגום חופשי: הווה נמשך) הוא די נהדר. אנחנו מתארים בדיוק את הרגע הספציפי בו אנו עומדים ויכולים להחליט כמה זמן הוא יארך. לדוגמא Jumping, Dancing, Thinking.  הכוח של הזמן דיבור הזה הוא בזה שאנחנו מצליחים לחיות את ההווה באופן שבו אנו מתארים אותו. מעודי בחיי לא ראיתי לנכון להתלהב משום הטיה לשונית או תחבירית כזו או אחרת, ובטח שלא באנגלית (למרות שלא אשקר,אני מעריצה די גדולה של השפה האנגלית), אבל ההתלהבות שאהרון (הילד) בונה סביב סוג זה של דיבור, הדביק אותי. באנגלית מה שאני עושה כיום זה Present Continuous  של Dieting. זה ההווה המתמשך שלי כבר שבועות, השולט באחוזים גבוהים מאוד של המוח שלי ומהפנאי שלי. אני דיאטינג- המושכות בידי, ההווה בשליטתי. באופן אירוני יש משהו מרגיע בלחשוב שאנחנו פועלים על מנת לפעול, הדיאטינג הוא בשביל ההווה. בשביל עכשיו. זה שעוד חודשיים אכנס לשמלה האהובה והקטנה שלי, זה רק פלוס- אבל זה לא הPresent, זה יותר הContinuous. ההווה שלי דורש תחזוקה תמידית, או כמו שסיינפלד טען, שאם היינו אוטו- בחיים לא היינו קונים את עצמנו. אנחנו דורשים טיפול שוטף והשקעה רבה מדי. אבל בזכותה (התחזוקה) אני מרגישה שההווה שלי הוא באמת  Present, מתנה.

סתם.... אני בחיים (או כך אני מקווה), לא אסיים עם משפט כה פלצני. אני נהנית מזה שהחיים שלי לאחרונה לא חולפים על פני סתם. שלכל יום יש פוטנציאל להטות את הכף (Literally). ושהווה שלי נהיה יותר משמעותי. וכן, זה קרה רק ברגע שהתחלתי לאכול כראוי. אני לומדת את אותם לימודים, אני עובדת באותה עבודה, אני מבלה עם אותם אנשים- אבל כל עוד היום שלי נשלט, והוא ממש נשלט על ידי אוכל ועל ידי פיטום אינטנסיבי- לא הרגשתי שאני חיה את ההווה שלי. את ההווה האמיתי שלי.

וזה בעיניי משו משו...

שקילה ראשונה וכיבוי שריפות

בלי הרבה הקדמות, בלי הרבה דיבורים, נשקלתי ביום שישי לאחר שבועיים של דיאטה ושמחתי לגלות שהשלתי 4 ק"ג ממשקלי. זאת התחלה נהדרת. מלאת אופטימיות ורצון להמשיך ולהתמיד. אני מרגישה קצת יותר קלה וקצת יותר בריאה וזאת הרגשה ממש נהדרת.
אני כותבת לאוויר, אבל ממש שמחה לדעת שיש קוראים (לרוב קוראות), אשר משמשים (לרוב משמשות), כקבוצת תמיכה מנצחת. יאללה נשאר לי להשיל רק עוד.... אאאאמ, טוב... כדאי לשמור על מורל גבוה.

הכרמל בימים טובים 

ליבי נתון (ואני משערת שגם ליבכם) לכוחות הכיבוי, למשפחות המפונות, למשפחות השכולות, לבע"ח שהרסנו להם את בתיהם, לשאילת הגשמים (כשהשאלה העיקרית היא למה לעזאזל הם מחכים?!), לעצי החורש ולאמא אדמה. אני מקווה שימים שקטים, חורפיים, ומשעממים ישובו אל אזורנו במהרה, שהאשמים יועמדו לדין, שהמסקנות יוסקו, ושהר הכרמל יחזור להיות ירוק תמיד. 

לא לגעת במקופלים!

סידרתם פעם את ארון הבגדים שלכם? אני מקווה שהתשובה היא כן, מתישהו. זה לא צריך לקרות הרבה, אבל זה צריך לקרות מתישהו. אם הארון שלכם נראה אפילו טיפה כמו שלי (ואני מצטערת אם כן), אתם תמצאו ממש אוצרות כשתסדרו אותם. חולצות ששכחתם מהם, מכנסיים ששכחו מכם ועוד. כשאני מסדרת את הארון (ואני יכולה לספור את כמות הפעמים שעשיתי זאת על שתי הידיים) יש לי טריק שימנע ממני (העתידית) להפסיק את מלאכת הקודש באמצע: אני לוקחת את כל הבגדים ושמה אותם על המיטה שלי. לא על הרצפה איפה שניתן לדלג מעליהם (כי הרי הרצפה, עבור כמה, הוא המדף הגדול ביותר בבית) אלא על המיטה שלי. המקום האהוב עלי בבית (אחרי המטבח). וזה מפני שאין מה לעשות, אי אפשר ללכת לישון מבלי שנקפל את כל הבגדים יפה ונחזיר אותם לארון. מוכרחים. פשוט מוכרחים. (לא להתחכם עכשיו עם רעיונות שונים של איך לדפוק את ה(System זה עובד. כשעייפים ורוצים לישון, ומה שמפריע לכם זו ערימת בגדים עצומה, אתם תסדרו אותה ותעשו את זה כמו שצריך.

חוץ מזה שבעיניי זה טיפ שיכול להגיע ישר לגיליון החג של "לאישה", הבאתי אנקדוטה זו כמשל. אמנם לא מתוחכם במיוחד, אבל ללא ספק נותן פייט למשל המערה של אפלטון. סידור הארון הוא כמובן משל לדיאטה המהפכנית שאתם הפכתם להיות חלק כל כך מרכזי ממנה. אין מה לעשות, אין מנוס, מאוחר מדי להתחרט, הבגדים כבר בחוץ, המיטה כורעת תחת העומס, המדפים נוגבו מאבק (כמובן שזאת תוספת דרמטית, אין צורך לאבק מדפים.. או שיש!?), ואני לא אוכל לנוח עד שהם מסודרים חזרה בארון, מקופלים, חתומים וללא דרך חזרה. עם משל זה בראש. אני דוהרת קדימה. ונשקלת מחר, כמעט שלושה שבועות מאז שפצחתי בבלוג סוער זה. החזיקו אצבעות.

חוויית המאסטר שף בVOD השפיעה עליי השבוע, אז היו הרבה בישולים. יותר מהרגיל. חלקם מוצלחים, וחלקם פחות. בין המוצלחים (אפילו התבקשתי להכינו פעמיים) היה סלט קוסקוס ממש פשוט וממש טעים. ואני יודעת שאנשים (בעצם,נשים) חולים על מתכונים. אז אני מביאה אותו בפניכם.

גם לדעתי זה קצת מוזר להביא מתכון כל כך פשוט, אבל בא לי- So sue me.

מתכון סלט קוסקוס:

אני מרגישה חובה לציין שזה לא סלט הקוסקוס שלי,
 אז זה גם לא מה שיצא לכם. אבל תמונה יפה- לא?

• חבילת קוסקוס מקמח מלא, מבושל על פי הוראות היצרן

• חצי צרור פטרוזיליה (שימעו אותה זועקת), נקיה וקצוצה (לא דק מדי, בכל זאת אשכנזים)
• חצי בצל גדול קצוץ
• 4 שיני שום חתוכות דק דק
• כוס עדשים ירוקות (שתמיד הופכות לי לחומות) מבושלות [לא חובה אבל ממש מוסיף!]
• ירקות לפי בחירה: עגבניה אחת/ גמבה אדומה אחת/ שתי מלפפונים [ניתן להוסיף אחד מהם או את כולם, מה שבא לכם]

לרוטב:

• שתי כפות שמן זית
• 3-4 כפות מיץ לימון
• מלח
• פלפל
• אבקת שום

כשהקוסקוס מתקרר, לערבב הכל ביחד ולהוסיף את הרוטב הרבה לפני ההגשה, כך שיספג בקוסקוס.

זו מנה פשוטה לאללה, ומעולה לאירוח, ובמיוחד כשבאים להתארח ולא יודעים מה יגישו, תמיד אפשר לאכול את הסלט שלכם ולהיות מבסוטים. 

חנוכה שמח, שיגשום עלינו קצת!

בבוקר יום ג', הזברה קמה...

תפריט יום ג', כפי שהובטח:

א. בוקר: שתי פרוסות לחם דגנים+ חמאת בוטנים טבעית וטעימה

א. צהריים: מעט קוסקוס מלא+ קציצות עוף+ ירקות סנפרוסט בתנור+ קוביית שוקולד מריר קפואה ונהדרת.

ארוחת-טרום-ערב-בזמן-שהאוכל-מתבשל: חצי פרוסת לחם דגנים מרוחה במעט חמאת בוטנים +חצי "חזה עןף" צמחי.

א. ערב: ברוקולי מאודה+ אורז וירקות.

בערב הוזמנתי למסיבת קינוחים אצל חברה טובה. בום. עכשיו יהיו כאלה שיאמרו שעדיף לא ללכת וכך למנוע את היריה הכואבת ברגל, אבל אני לא חושבת שזה עדיף. לשבת בבית, ולהתבאס שפספסתי אירוע חברתי?! זה היה גורם לי לשנוא את הדיאטה המהפכנית, והייתי אוכלת את כל המזווה. אז לא, הלכתי. וטעמתי מפה, טעמתי משם, שתיתי תה, והייתי מרוצה. במשך היום תכננתי את הארוחות כך שלא יהיו גדולות מדי או כבדות מדי או משמינות מדי. לא הגעתי רעבה למפגש ולא אכלתי יותר מדי. ובנוסף היציאה הוסיפה לי עוד 40 דקות של הליכה ברגל וטיפוס כמה גרמי מדרגות- אז מה יכול להיות רע?! היה ערב מתוק מאוד, וממש נחמד. מהפכני או לא מהפכני?!?!

אצלי הכל בסדר. יהיה בסדר.

אני מרגישה את זה מתגנב אליי חזרה. המחשבות המוכרות, דופקות בדלת מחכות שאני אזמין אותן חזרה פנימה (אני אומרת חזרה אבל מרגישה שהן לא הלכו לשום מקום אף פעם). הן כמו סוחרי סמים מפחידים שאיבדו קליינט רציני. הן לא מוותרות כל כך בקלות. הייתי הBest Customer  שלהן. הראבק קצת דעך. אני מרגישה פחות מובערת. אני מעגלת פינות. אני מתחילה לחשוב שאולי בעצם הכל בסדר, אני ארזה- אבל לא היום, ממחר נתחיל שוב. אולי זה קשור לעולם הבזבזני הלא- אקולוגי שאנו חיים בו כיום, איכשהו נדמה לנו שיש לנו אינספור דפים חלקים. הרי תמיד אפשר להתחיל שוב, הכל בסדר. אם נפלת- תקום. אם לא היום, אז מחר. או מחרתיים, או אחרי עוד עשר שנים...

 לא להאמין איזה דברים חולפים לי ברכדי לשמוע את השיר המקסים, יש ללחוץ כאן.אש כשאני מנסה לשכנע את עצמי להפסיק עם הדיאטה (הזאת, הקודמת, ההיא מלפני), פעם אפילו השתכנעתי מהטיעון שכבר עברתי את השיא של החיים שלי, ופספסתי את הרכבת, אז להרזות עכשיו זה כבר לא רלוונטי. כי הרי את מי עוד נותר לי להכיר. וזה היה בגיל שבע עשרה. שבע עשרה. אני יכולה להיות סוכנת מכירות נהדרת. אם הצלחתי למכור לעצמי את זה (והאמת שהייתי קצת סקפטית), עושה רושם שאני יכולה למכור לאסקימואים מכונת קרח (יש דבר כזה אסקימואים יותר? שניה אני קופצת לגוגל.... לאחר מספר דקות, כן יש בקנדה ובצפון הסקנדינביות). זה מסוכן, זה שפל, וזה מפסיק כאן ועכשיו. אני בשלב קשה יותר מאשר בימים הראשונים, וזה בסדר, מכאן זה רק ילך וישתפר. צריך להתמיד ולהתמיד ואז עוד קצת להתמיד. הכל בשליטה, הכל בסדר. אני מפסיקה לחפור את הקבר הזה כבר עכשיו, אני מפסיקה לטעום מדברים (כן לכל חתיכה בעוגה יש את אותו טעם, תודה ששאלת), אני חוזרת לרשום כל ביס, אני לא מוותרת ואני לא נופלת.

התחלנו את עונת מסיבות החג, עושה רושם שלא משנה באיזה שלב אתה בחיים או איפה אתה גר, מישהו איפשהו סביב חג האורים ידחוף לך מגש סופגניות מול הפנים, ויעיף על החולצה השחורה (היא תמיד תהיה שחורה באותו יום) שלי מלא פירורי אבקת סוכר מתוקים וחתיכים. גם הערב זה קרה. נאבקתי במגשי מטוגנים, ובצקים אלימים למיניהם וניסיתי לשרוד. ובמלחמה יש פצועים, ואני נפצעתי בינוני קל, שזה ממש לא קל אבל זה ממש לא כבד וזה רחוק מלהיות אנוש- אבל נפצעתי. אני מעט מתביישת לרשום את הפוסט הזה, אבל זה חלק מהקטע. בטוב וברע.

ספירת מלאי:

א. בוקר= חופן דגני בוקר, קווייקר סקוור עם מעט חלב.

פה הבעיה הראשונה. אם אני כבר סועדת את ליבי, שאני לפחות אשבע לא? כן. במקום חופן מומלץ למלא קערה ואולי אפילו לפרוס בננה. (כן, גם אני מתלבטת מאיפה משיגים בננות כיום..).

א. עשר= סנדוויץ מכובד עם שתי פרוסות פסטרמה הודו+ מלפפון.

א. צהריים= ככוס אורז לבן+ כרע עוף מעט עצוב+ סלט.

א. ערב= ארוחה חגיגית: פה הייתה בעיה. אוכלים קצת מהרבה דברים. ובעצם אכלתי מעט מהכל (וכשאני אומרת הכל...), סלטים, לזניה, חצי בורקס גבינה, תפו"א מוקרם, פשטידת ירקות. ו... ו... אני  מתביישת לומר אבל אני חייבת, כרבע סופגניה, מעט עוגת גזר ומעט עוגת שוקולד. אח כמה זה כאב לכתוב את זה. ממש ממש כואב...

גיליתי שיר מקסים של דנה ברגר ואיתי פרל " זה לא הזמן להישבר" (שימו לב, יש קישור למטה). וזה ממש לא הזמן להישבר. זה הזמן לגשמים, זה הזמן לשלום, זה הזמן לשפע כלכלי, זה הזמן לפרק חדש של "עקרות בית", זה הזמן לזכייה באוטו או בלוטו, זה הזמן לאהבה, זה הזמן למקלחת, זה הזמן לבריאות, זה הזמן לישון- אבל זה לא, זה לא הזמן להישבר.

אני בתחילת הדרך ומחר יום שלישי- פעמיים כי טוב- ומחר אתם תתעלפו כשתקראו את מה שאכלתי. את מה שלא אכלתי.

כדי לשמוע את השיר המקסים הזה, יש ללחוץ על הקישור הזה.

מה אייל שני היה אומר?!

איך להסתכל ללבן של המסך בעיניים? זה לא פשוט. 25 השעות הקשות של השבוע עברו, השבת יצאה. נורא? לא, לא היה נורא. מעולה? לא, לא היה מעולה. היה פושר. אכלתי יותר ממה שתכננתי, ואני רק מתה להתחיל את השבוע ולחזור למסלול. מסתבר שזה ממש לא פשוט לנצח את השבת. ואחרי שבוע אחד של דיאטה, אולי זה לא יהיה כל כך פשוט. אז איזה מזל שעוד שבוע יש לנו הזדמנות לנסות זאת שוב, ולהצליח קצת יותר. ואז יותר. ואז יותר.

אני לא נכנעת להרס העצמי שלי. ואני לא מסכימה לתרץ לעצמי תירוצים- ונכון לא הייתי בשיא בשבת, אבל אני ממש אבל ממש לא מסכימה שזה יחזיר אותי אחורה. היה לי שבוע מעולה, ואם זה אני רצה- העתיד הקרוב די אפל אנו מתקרבים בצעדי ענק לחנוכה ואני כבר מוזמנת לשלושה מסיבות חג. אני ממש לא יכולה להגיע לשבוע הזה עם מטען של שבת. אז זהו. מתחילים שוב. יום ראשון שבוע שתיים. המהפך ממשיך.

מצאתי פתרון חדש להוצאת אנרגיות האוכל שלי- מאסטר שף. פשוט מאוד, יש את חוויית הבישול, ההתעסקות המספקת עם תיבול וטיגון, ההנאה שבלראות אנשים אחרים משמינים, אבל להמשיך ללעוס גזר אצלי בבית. תענוג. האמת היא שאיכשהו פספסתי את כל העונה, אבל אפשר לצפות באתר של ערוץ 2, Mako.co.il  בפרקים המלאים. שימו לב—זה רק עובד דרך Explorer. תהנו.

צועקים על אהבה

אז מכיוון שאנחנו כבר לא מפלרטטים עם עצמנו בעזרת אוכל, הטריק הוא למצוא דרכים חדשות והרבה פחות טעימות לאהוב את עצמנו:

שינה- אני אחזור על זה, שינה. גיליתי שכאשר הרעב מתחיל לתעתע הטריק הוא לסגור את הדלת להיכנס למיטתי הרכה והנוחה מדי, ולנמנם. אם יש רק עשר דקות פנויות- אז עשר דקות של שינה זה תענוג, ואם יש שעה... וואי וואי כשיש שעה...

סדרות טלוויזיה ממכרות- מי אמר שרק סוכר לבן זה ממכר?! העולם המערבי דואג לספק לנו שעות על דבי שעות של בהיה מספקת ברקע. דרמות משפחתיות, מנתחים שובבים, בלשים מסוכנים, מצילים שזופים, אמריקאיים עשירים- ומה לא?! תשענו אחורה על מסעד הכיסא ולחצו פליי, רק לא לשכוח לקום ולעשות סיבוב בחדר כל כמה פרקים. כשחסר קצת דרמה- Grey's Anatomy, Brothers & Sisters או כמובן ללא צל של ספק, נשות וויסטיריה ליין בDesperate housewives , אם מתגעגעים לאמא, .Gilmore Girls מחפשים קלאסיקות? מרתונים של Friends, Seinfeld, The Simpsons  עושים את העבודה. הומור טרי ונקי? Family Guy, Curb your enthusiasm    מרגישים בודדים? Sex in the City , וכשהמצב ממש ממש קשה- How I met your mother יעשה את העבודה. הגישה לתוכניות ממש פשוטה- כדי לצפות בסדרות משחר תחילתם גלשו לtvshack.cc  ואם אתם ממש מכורים וכבר עוקבים אחרי הפרקים החדישים לch131.com  הסדרות מגיעות יום אחרי שהן שודרו בארצות הברית של אמריקה.

ללכת לטיול- כן, גם טיול עלול להיות ספורטיבי אם לא נפקח עין אבל בעיניי סגולתו הוא בהיותו פרודקטיבי. לכו לקנות חלב, לטייל בגינה, לזרוק את הזבל. תמיד כשהציעו לי את זה אנשים או ספרי דיאטה הייתי צוחקת עליהם, מה בין טיול ושיפור מצב רוח. אבל גיליתי שדברים נראים ומרגישים הרבה פחות גרוע כאשר יוצאים מתוך הקוביה שלנו לסיבוב בשכונה, או בדברי ד"ר סוס המכובד- "כשיוצאים קורים דברים מופלאים". אז יאללה לעוף על זה..

תאפרו את עצמכן- או את השותפה, השותף הנשי או האמיץ, האחות, החברה או הבת של השכנה. יש משהו בלגרום לעצמנו או לאחרים להיראות יפים יותר שמהנה עד דמעות.

לרקוד- מצאו ביו טיוב את שיר המסיבות הסוער החדש (כל חדש של ליידי גאגא) וריקדו בחדר במשך 3 דקות. זה מפגר, זה אידיוטי, וזה קצת מפדח. אבל זה מופלא. זה בריא, זה ממריץ, זה מזכיר לנו שאנחנו סקסיות כשבא לנו- וזה להרעיף על עצמנו ים של אהבה.

דברו- שוטטו בספר טלפונים שלכם (ברור שלא בספר אמיתי, אלא הזה שבפלאפון) ותתקשרו לאותו בנאדם שאתם כבר מתים לדבר איתו/ה כבר שנים. ספרו לו על עצמכם, על הדיאטה, תקשיבו להם, תסגרו פינות, רכלו קצת, הדליקו ניצוץ של אור בליבכם ובליבם.

הפוסט כתוב לרוב בגוף שני, אבל אני מתייחסת אליו כאל יומן אישי, ומדברת אל עצמי (כן, אני מדברת אל עצמי, זה מוזר.. אני יודעת). מתייחסת, מיישמת, מתאהבת.

אנחנו ביום שש (שש!!). השמש זורחת קצת יותר חזק (זאת מטאפורה כמובן, הרי התחיל להתקרר), צבעים נהיו קצת יותר בוהקים, הכסאות יותר נוחים, יש לי רון בלב ואת (מקלדת) ביד.

שישה ימים כמעט ללא פאשלות, וכשאני אומרת כמעט, אני מתכוונת שום פאשלות. היתה תקרית מביכה עם כדורי בשר, אבל נראה לי תמיד יש תקריות מביכות עם כדורי בשר אז נניח לזה. מכיוון שהיום יום שישי, משמע- מחר שבת, ופה הגענו לבעיה. עד היום לשבתות היו ניחוח מאוד מסויים. ניחוח של בישולים וטעימות, אפיה וזלילה, ניחוח של אינספור פרוסות חלה, עוגה וחמוצים. מרק עוף עם תל שקדים, עלי גפן ממולאים בשמן, כפות גדושות של אורז לבן ולא בריא, שניצל או שניים או שלוש. סלט מתובל היטב, עוגיית שוקולד צ'יפס, גלידת מנטה של אמא. אחחח... ניחוחות. ועכשיו שכולנו מריירים (או שלפחות אני), ושקצת איבדנו את חוט המחשבה ושכחנו מה הנקודה שאנו מעבירים כאן- ננסה לחזור לעצמנו להיזכר שאנו על סף עידן חדש ומרגש. עידן של ניחוחות חדשים. עידן של אהבה אמיתית, לא נוטפת בקלוריות. אנחנו מקבלים את השבת של השבוע ואת שאר השבותת של חיינו, של חיי, בשלום אמיתי. בשלום (ולהתראות) עם האובססיות שלנו, שלום עם הצורך להטביע משהו על ידי אכילה חסרת מעצורים, ושלום עם זה שעולם האכילה הכפייתית נסגרת בפני. יהיו קשיים במיוחד בגלל הנשמה היתרה הזאת, אבל שאלה יהיו הקשיים שלי. כדי לטעום חלה, מספיק פרוסה אחת, וכדי להנות בשבת, אפשר להסתפק במנה קטנה. לכה שומן לקראת שמחה.

שנלמד לאהוב את עצמנו בדרך הנכונה, הבריאה, השמחה. שבת שלום.

תעשי לי טובה!

שלושה ימים. אני חוזרת: שלושה ימים.

אני בדיאטה מבוקרת, מספקת, שמחה, בריאה וממלאת כבר שלושה ימים. 72 שעות, תחשבו לבד כמה זה בדקות ושניות...

כן, זה לא הרבה. אבל- זה מאוד משמח אותי. אני מרגישה טוב יותר, עם יותר אנרגיות, יותר כח, יותר מוטיבציה ממה שהיה לי כבר המון המון זמן. ואני ידעתי שככה אני ארגיש, אז למה זה לקח לי כלכך הרבה זמן?! תהרגו אותי... הקש לא היה מספיק כבד כנראה...

אני מאמינה שאנו שרויים בסוג של פרדוקס רציני- כל מי שפוצח בדיאטה מרגיש באיזשהו אופן שהוא נדפק, וזהו- הסיוט מתחיל. אי אפשר להנות יותר- צריך להפסיק לאכול עוגות, שומנים, וכו'. הקטע הוא שכאשר כן אכלנו את החרא הזה, הרגשנו שאנחנו מפנקים את עצמנו. תתפנקו- תגדילו את הצ'יפס, תרגעו- תזמינו עוד קינוח, תעשו לעצמכם טובה- שימו עוד שתי תוספות על הפיצה. כשאנחנו אוכלים כמו חיות, אנחנו כאילו עושים לעצמנו טובה. אבל כשאנחנו אוכלים בריא- ירקות, מים, ספורט- אנחנו בטוחים שאנחנו מונעים מעצמנו את ההנאות בחיים. בזמן שאנחנו משמינים אנחנו מרגישים נחמה, ואילו להרזות נראה לנו כמו מחנה עינויים. בספר קוראים לזה "Head Fuck", נחמד לא?! חשוב שנבין את זה (אבין/ נבין- whatever): כשאנחנו אוכלים אנחנו לא מרעיפים על עצמנו אהבה. אנחנו פוגעים בעצמו באופן שיטתי (גם לכם זה עושה קונוטציה נאצית?!), אנחנו לא באמת מאמינים שמגיע לנו להרזות, שאנחנו שוות את המאמץ שכדאי להשקיע. וזה מאוד עצוב. ולי זה לא יקרה יותר. אני עושה לעצמי טובה- ועושה לעצמי טובה...

כמה דברים שחשוב לי להכניס לראש אחת ולתמיד:

כשאני עצובה- אוכל לא הופך אותי לשמחה יותר, ואפילו לא לפחות עצובה. ברור שההיפך הוא הנכון. אחרי עשר דקות של זלילה בלתי פוסקת, לא רק שאני עדיין אהיה עצובה, עכשיו גם אכלתי 2,000 קלוריות יותר מהמותר (כן, 2,000).

כשאני שמחה- אוכל לא הופך אותי לשמחה יותר. ראיתם פעם כלה שאוכלת 3 פרוסות מעוגת החתונה? או שנצמדת כל הערב לדוכן של ה"קבלת פנים" וטוחנת סושי? לא (אני מקווה שלא), לא ראיתם. כששמחים באמת, לאוכל אין חשיבות אמיתית, ואם לא שמחים באמת- חוזרים לסעיף הראשון, ואם עצובים באמת- הולכים לטיפול, לא לבורגר בר.

אוכל זה לא הרגל- כמו שלירות לעצמך ברגל זה לא הרגל. ולא משנה מה יגדו לכם, אני שמנה בגלל כל ביס שהכנסתי לפה. אין פה טעויות- ולפני כל ביס ידעתי בדיוק מה אני עושה, ומן הסתם גם את הערך הקלורי של אותו ביס. לא אכלתי מתוך הרגל- אכלתי בגלל סיבות אחרות ומשונות, אבל זה לא הרגל. לאכול חפיסת שוקולד מריר, זה לא כמו לכסוס ציפורניים.

אכילה לא מפיגה את השיעמום- טוב, זה לא ממש נכתב בלב שלם. כי לפעמים זה כן מפיג את השיעמום, אבל לפעמים זה גם יוצר אותו. אכילת מזונות לא טובים, בריאים, משביעים או חיוביים גורם לנו לעייפות ולחוסר ריכוז, שזה גם סוג של שיעמום. לא?!

תפריט "היום שהיה":

האמת קמתי ממש מאוחר היום (זה קצת מביך), אז נדלג ישר לארוחת צהריים.

א. צהריים: חזה עוף עסיסי ומתובל להפליא (צלוי על מחבת עם תרסיס שמן)+ אורז חום עם עדשים כתומות (ממש ממש מעולה!)+ חצי גמבה.

א. טרום-הליכה-לסופר: את הלשיקה של הלחם שלנו (כן, זה לשיקה לא נשיקה)+ שכבה דקה של חמאת בוטנים.

א. ערב: סלט ירקות חתוך מתובל במיץ לימון ומלח+ ברוקולי טרי מאודה+ תירס שלם וקצת+ ולקינוח דלורית טעימה עם כפית (כן רק כפית בשביל כל הדלורית) של סוכר וקינמון בתנור (בטוסטר אובן). ממש טעים, ממש ממש משביע, וממש בריא... התמונות בפוסט זה הן מארוחת הערב הנהדרת שלנו.

ואפילו נשאר לארוחת צהריים למחר

חוויתי תחושת רעב מאוד מוזרה כשעתיים אחרי הארוחת צהריים החגיגית שלי. הצלחתי לדכאות אותה כי היא פשוט לא היתה לגיטימית, ואת הגל השני של הרעב דיכאתי בעזרת פרוסת הלחם- ניצחון!!

מילאנו מהסופר את הבית בכל טוב ואנחנו כבר לא מרגישות תחת מלחמה. להמשך דיאטה מוצלחת!

לילה טוב!

This is the first day of my life

אני אוהבת להתחיל בהתחלות, לכן החלטתי לפתוח בפרוייקט המהפכני* ביום ראשון. תחילתו של שבוע, תחילתו של עידן (וגם כמובן כדי להנות מעוד שבת אחת של האבסה חסרת גבולות). עכשיו זה קורה, הדיאטה יוצאת לאור.

שלב ראשון: לצמצם את קיבתי. כמו שאפשר לדמיין קיבתי היא בטח גדולה מהרגיל, ולכן שלב זה הוא חשוב לאללה. הדרך היא קשה, וכואבת אבל הכרחית- אני אאלץ להיות רעבה. כן. אני יודעת שזה נוגד כל תפיסה דיאטנית שטוענת שאסור להיות רעבים, אבל ראבק, זאת דיאטה לא קייטנה. על מנת לצמצם את קיבתי אני צריכה לשכנע אותו שאני אוכלת פחות ונהיית שבעה מזה, למרות שלכל השואלים- לא, אני לא שבעה. אני מקווה שתהליך הרעבה זה יקיף  כ3-6 ימים מחיי החדשים, ושאז אזכה לקיבה מאושרת לרזה, בדרכי לאושר ולרזון. והקטש הוא, שברגע אחד של התפוצצות, הרסתי הכל, אז לתשומת ליבי.

שלב שני: לרשום את כל מה שאני אוכלת... כן גם בעיניי זה נורא (נורא!!). אני לא יכולה לתאר כמה פעמים כבר כתבתי את התפריט של כל יום אכילה, יש לי מחברות על גבי מחברות של רשימות אוכל. זה תמיד מתחיל יפה, ונגמר ב7 עוגיות אל תוך הלילה. אז למה זה חשוב? כי ככה! זה מה שעושים, ואנחנו אנשים שמרנים אשר עושים את מה שנהוג.

שלב שלישי: קשה לי להעלות את זה על הכתב, אבל כן. ספורט. רק מלכתוב את זה המח שלי משדר לי גלים של לחץ. אני שומעת את הקולות הנעימים שלוחשים לי את כל השקרים שדיברתי עליהם בפוסט הקודם: "עזבי אותך מדיאטה" וכדומה. אז כן. ספורט. כולל הכל, כולל נעליים מתאימות לפני ומקלחת אחרי. ובין זה לזה, 40 דקות של צעידה מהירה כאשר אבק מסתלסל מאחורי. ספורט....

יום ראשון:

א. בוקר: מעט (פחות מקערה סטנדרטית) צ'יריוס+חלב.

א. עשר: שתי פרוסות לחם אשר המכנה המשותף שלהם הינו שכבה דקה של חמאת בוטנים.

א. צהריים: מנת אורז חום ותרד+ כפית טחינה גולמית.

נגמרו לי השמות לארוחות: סלט קטן קנוי (קטן קטן אך עלה 15 ₪), מלפפונים, גזר, עגבניות, כרוב, נבטים, בצל+ כף וחצי רוטב ויניגרט לייט.

-בערך בשלב הזה התחלתי לפנטז על זיגוג. כן הדבר הזה ששמים על עוגה. הסתכלתי על ביסקוויטים ודמיינתי שאני אוכלת אותם כאשר יש עליהם מלא מלא זיגוג לבן טעים (מלשון Icing). או אז ידעתי שהמחסור בסוכר עושה את שלו-

א. ערב: שקשוקה נהדרת, שהכין אורח. שזה עוד יותר כיף- אוכל טעים שלא אתה מבשל+ פרוסת לחם וחצי+ כוס תה+ עוגיה (סוף סוף משו מתוק..).

שתיית מים- במידה. עכשיו, למדנו לחשוב שמים זו הדרך להצלחה. שכל דיאטה טובה צריכה לפרנס את "מי עדן", אך לא. מסתבר ששתיה מרובה מדי של מים פוגעת בתפקוד של הכליות ולא מאפשרת להן לעשות את תפקידן (שזה בזוי בעיניי). אז מים- כן! יותר מדי מים- לא!

זה עלול להראות לכמה מכם כאילו זה אינו תפריט דיאטה, או תפריט המצדיק את הגאוה שאני חשה. אבל בשבילי לעבור יום כזה, ולא לסיים את כל שקית העוגיות, או את כל הסיר של האורז בבת אחת זה הישג אשר לא חוויתי יותר מדי פעמים בחיים (אולי כשהייתי חולה, או ביום כיפור). אז כן אני גאה ביום הזה ובעצמי.

מה יהיה מחר אתם שואלים? "מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש כבר לצפות!?" אבל אני יודעת שיהיה נהדר. יותר טוב מהיום, כי אני בדרך הטובה.

 אני הולכת לישון עם חיוך על השפתיים, תודה לאל. ותודה לכן.

*מדוע פרויקט כזה כה מהפכני, הנכן שואלות? התשובה עוד תגיע.

לעוגן שלי..

 אתן יודעות מי אתן. אתן אנשי הגשם שלי. אתן החוזק. אתן הכיף. הרוגע. היופי. החן. השמחה. הנוחות. ההבנה. האמון. הקבלה. אתן משקפות את מי שאני, ואת מי שאני שואפת להיות. אתן הדלק. אתן האור. אתן החלון לעולמות מופלאים. אתן הגדר של השפיות שלי. אתן יקרות לי מפז. אני אוהבת אתכן. תודה על הכוח שאתן נוסכות לי בחיים. 

With A Little Help From My Friends /The Beatles

תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

What would you think if I sang out of tune
Would you stand up and walk out on me
Lend me your ears and I'll sing you a song
And I'll try not o sing out of key

Oh, I get by with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends

What do I do when my love is away
Does it worry you to be alone?
How do I feel by the end of the day
Are you sad because you're on your own

No, I get by with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends

Do you need anybody
I need somebody to love
Could it be anybody
I want somebody to love

Would you believe in a love at first sight
Yes, I'm certain that it happens all the time
What do you see when you turn out the light
I can't tell you but I know it's mine

Oh, I get by with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends

Do you need anybody
I just need someone to love
Could it be anybody
I want somebody to love

Oh, I get by with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Yes I get by with a little help from my friends 
With a little help from my friends

היה לי שבוע קצת רגשי. והתחושות שלי רק מתחזקות בגלל זה.

שבת שלום

למה מה קרה?!?!

לאחר תקופה ממושכת בארה"ב, ורגע לפני החזרה המיוחלת לארץ נתקלתי בספר דיאטה הראשון בחיי שהתחברתי אליו רגשית. מדובר בשני נשים, חכמות, מצליחות, מצחיקות, נאות, ושמנות. הן כתבו יחד ספר מרגש, מצחיק וצבעוני על כברת הדרך שעשו אל הרזון המיוחל. על דיאטת אטקינס בטח שמעתם (הדיאטה שגברים חולים עליה, שאוכלים מלא מלא בשר- או אה מגניב מאוד!), אז הן השתמשו בבסיס של אטקינס וניסו להפוך אותו לנשי יותר. מותר בהתחלה לאכול 20 גר' פחמימות ביום (כן, ביום!), ורק לצורך ההשוואה אשמח לציין שבקערת ברנפלקס יש כ120 גר' פחמימות, אז כן זה ממש מעט. במקום פחמימות (אוקסימורון, כלום לא יכול להחליף פחמימות), אמורים לאכול מלא מלא מלא ירקות והמון בשר, עוף, ביצים ודגים. מעודי לא רזיתי כמו שרזיתי בדיאטה הזו. פעמיים. מה שקרה הוא שהגוף שלי לקח מאוד מאוד קשה את המחסור בפחמימות ולאחר חודש של.. טוב-אני-יאמר-את-זה טחורים, החלטתי שעד כאן. ועכשיו כתבתי את השקר הראשון שלי בבלוג.

ברור שטחורים זו סיבה מספיק טובה לחזור לאכול פחמימות (וכל מי שחווה זאת יסכים איתי), אבל הסיבה האמיתית היא כמובן חוסר היכולת שלי להתחייב לדיאטה, לעשות לעצמי טוב, להתמודד עם ההצלחה, להאמין בעצמי, עצלנות (מחק את המיותר, למרות שאין ממש מה למחוק). למרות שניתן לומר שנכשלתי ("כישלון זו מילה כל כך שלילית", כן? באמת? טוב לדעת) בדיאטה זו, אני שומרת לספר רגשי חיבה עזים והוא מטייל איתי ממקום למקום, מדירה לדירה.

Neris and India's IDIOT PROOF DIET/ India Knight and Neris Thomas

רציתי להביא בפניכם תמצית מהרעיונות בהן הנשים האלה (שכיום רזות) פותחות את סיפרן, וזה כשהן מנסות להסביר למה הן שמנות, או איך לעזאזל זה קרה להן. אני מביאה את הנקודות שאחת מהן כתבה (אינדיאה), אבל הפירוט הוא שלי.

1.      יהירות- אין דרך טובה לתרץ את זה אז פשוט אומר חד וחלק, חשבתי שאני נראית יפה. טוב אולי לא על הבוקר, או בלי בגדים, או כשאני יושבת, אבל חשבתי שסה"כ אני יפה. נכון, עושה רושם שרוב המין הזכרי לא חושב כך גם, או שגם אם הוא כן חושב את זה הוא מעדיף לצפות ביופי מרחוק. אבל חברותיי לא מפסיקות להחמיא לי, אני מתקרצפת די טוב, מתאפרת מופלא, יש לי כמה בגדים מחמיאים. חשבתי שזה כל מה שצריך. ולא רק זה, גם חשבתי (זה מוזר לי להגיד את זה בלשון עבר) שהבחור שיתאהב בי (מתישהו) יצטרך לאהוב, ובטוח גם יאהב אותי כמו שאני (שזה יותר ממה שאני דורשת מעצמי).

2.      קבלה מוזרה וקצת מיואשת של המצב- אין מנוס, אני חושבת לעצמי לפעמים, חלקי בעולם הוא להיות בצד הכבד. אהפוך את חולשותיי לאידיאלים (שימו לב, משפט מפתח), ואהיה השמנה הכי מצליחנית בעולם. אטפל בכל Issue אחר באופן מעורר השראה אבל הניחו לי למשקלי. המצב יכול להיות יותר גרוע (לא, הוא לא), תנו להשמין בשקט. נראה לי קל לראות את הבעייתיות פה די בקלות.

3.      שמן וטוב לו- הטיעון הזה כמעט עובד עלינו, כמו שאחמדיניג'אד כמעט עובד עלינו. יש לנו תיאבון לחיים והוא מתבטא דרך התיאבון שלנו לאוכל. אנחנו בעצם מאושרים מאוד, כל עדת השמנים. איזה כיף שבגדים לא עולים עלינו, שבנים לא מתחילים איתנו, שאנחנו מתעייפים רק מלראות אנשים אחרים רצים, וש90% מהזמן אנחנו חושבים על אוכל (וכשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת אני).  ובכלל שמנים הם ממש אחלה. הם  הכי כיפיים, מצחיקים, זורמים, ו... מצחיקים. כמובן שאנחנו מצחיקים, נעשה הכל כדי שלא יצחקו עלינו. אנחנו אפילו מוכנים לצחוק על עצמנו קודם אם צריך. מישהי מאוד קרובה אליי זרקה לי פעם את ההערה (שלא שכחתי לאחר בערך עשור), ששמנים חייבים להיות מצחיקים, כי מה יש להם עוד להציע?! העולם הרזה עזר להנציח את התפיסה שלשמנים כקולקטיב יש אופי מסויים, שמח, פורח ומצחיק, שזה במילים אחרות גזענות (טוב, נסחפתי שוב).

4.      טמטום לשמע- אני אוכלת כדי להעניש, שימו לב, אחרים. אמא שלי זרקה לי ש"אולי כדאי לעשות משהו בנושא המשקל מרקיע השחקים אליי" או פשוט הסתכלה לי בצלחת, הופה עוד פרוסת חלה. חברה שלי נהנית בלעדיי, יאללה עוד שניצל. מציעים לי במסעדה לחם קל בלבד, יאללה שני באגטים. כמו המעשן שביום-ללא-עישון-הלאומי קונה פאקט, אכלתי עוד מנה של אורז כשמישהו סביבי הזכיר שומן, השמנה, דיאטה וכו'. אין תירוץ, זה פשוט מפגר אבל לפחות בזכות הספר זכיתי לראות שזה לא קורה רק לי.

5.      עצלנות- יש מה להוסיף? בספר היא מתארת שלא היו לה כוחות כי היא רצה אחרי שני ילדים כל היום. ומה התירוץ שלי? הרי ברור שאכילת מזונות משמינים מעייפים אותנו. וברור שכשאנחנו אוכלים בריא יש לנו יותר מרץ. אז כנראה שזה אמור ליפול גם תחת ההגדרה של טמטום.

6.      להגדיל את מימדיי בכוונה- בספר אינדיאה מתארת את זה שכשהיא הייתה באמצע תהליך גירושין היא אכלה בגלל שבתת מודע שלה היא רצתה להיות יותר גדולה. יותר דומיננטית, יותר חזקה, על מנת לשרוד את המשבר שהיא חווה, וכדי שהאקס שלה לא יוכל לדרוך עליה. בנסיון כושל שלי ללכת לפסיכולוג בתיכון הוא טען שאולי אני אוכלת יותר כדי שאמא שלי (קלאסי) תראה אותי יותר טוב (כמובן בצורה מטאפורית, לאמא שלי יש ראיה נהדרת). תכיל אותי יותר. אז ממש התעצבנתי עליו וחשבתי שהוא משתמש בספר הנמכר "פרויד בשקל", אבל כיום אני מוכנה להגיד שאולי הוא צדק. מן הסתם לא, אבל אולי.

אז כשאני שואלת (ואני שואלת) למה לעזאזל אני שמנה, הספר עוזר לי לחשוב על כמה סיבות, יש עוד. אני יודעת. אולי עוד נגיע אליהם.

ובינתיים... לחיי חיים טובים יותר!