משו משו...

מתוך הסרט "הדקדוק הפנימי"

בסרט המעולה "הדקדוק הפנימי" ,(והכל כך כל כך מומלץ) המבוסס על סיפרו של דוד גרוסמן, הגיבור (המופלא) מנסה להגן על הGrammar  האנגלי (התחביר). הוא אומר שהזמן Present Continuous (בתרגום חופשי: הווה נמשך) הוא די נהדר. אנחנו מתארים בדיוק את הרגע הספציפי בו אנו עומדים ויכולים להחליט כמה זמן הוא יארך. לדוגמא Jumping, Dancing, Thinking.  הכוח של הזמן דיבור הזה הוא בזה שאנחנו מצליחים לחיות את ההווה באופן שבו אנו מתארים אותו. מעודי בחיי לא ראיתי לנכון להתלהב משום הטיה לשונית או תחבירית כזו או אחרת, ובטח שלא באנגלית (למרות שלא אשקר,אני מעריצה די גדולה של השפה האנגלית), אבל ההתלהבות שאהרון (הילד) בונה סביב סוג זה של דיבור, הדביק אותי. באנגלית מה שאני עושה כיום זה Present Continuous  של Dieting. זה ההווה המתמשך שלי כבר שבועות, השולט באחוזים גבוהים מאוד של המוח שלי ומהפנאי שלי. אני דיאטינג- המושכות בידי, ההווה בשליטתי. באופן אירוני יש משהו מרגיע בלחשוב שאנחנו פועלים על מנת לפעול, הדיאטינג הוא בשביל ההווה. בשביל עכשיו. זה שעוד חודשיים אכנס לשמלה האהובה והקטנה שלי, זה רק פלוס- אבל זה לא הPresent, זה יותר הContinuous. ההווה שלי דורש תחזוקה תמידית, או כמו שסיינפלד טען, שאם היינו אוטו- בחיים לא היינו קונים את עצמנו. אנחנו דורשים טיפול שוטף והשקעה רבה מדי. אבל בזכותה (התחזוקה) אני מרגישה שההווה שלי הוא באמת  Present, מתנה.

סתם.... אני בחיים (או כך אני מקווה), לא אסיים עם משפט כה פלצני. אני נהנית מזה שהחיים שלי לאחרונה לא חולפים על פני סתם. שלכל יום יש פוטנציאל להטות את הכף (Literally). ושהווה שלי נהיה יותר משמעותי. וכן, זה קרה רק ברגע שהתחלתי לאכול כראוי. אני לומדת את אותם לימודים, אני עובדת באותה עבודה, אני מבלה עם אותם אנשים- אבל כל עוד היום שלי נשלט, והוא ממש נשלט על ידי אוכל ועל ידי פיטום אינטנסיבי- לא הרגשתי שאני חיה את ההווה שלי. את ההווה האמיתי שלי.

וזה בעיניי משו משו...