ירקתי עליכם. לא שמתם לב, אבל כן. ירקתי. ישר אל תוך הבאר שממנו אני שותה כבר שלושה שבועות. ואני נורא נורא מצטערת. זה לא אתם זו אני. אדי השמן החגיגי ממש לא עשו לי טוב, ונורא התבלבלתי כנראה. כי הפתעה גדולה- במסיבות חנוכה יהיו לביבות, ולא תאמינו, אבל גם יוגשו סופגניות. ולא רק יוגשו, עוד יבקשו ממני לקנות אותם. שזה ממש מפתיע, כי אם אני אחראית על לקנות סופגניות, איך אני יכולה להיות מופתעת מזה שאאלץ להתמודד איתם?!
אמנם לא שברתי את הכלים, הנזק יכול היה להיות הרבה יותר נורא- אבל נכון תחושת השליטה שעליה דיברתי מקודם? אז אני לא ממש מרגישה אותה כבר כמה ימים. זה כבר קרה לי בעבר, ברגע שאני מתחילה לקבל מחמאות על הצרת מותניי, אני מתחילה להתפרק. אני מתחילה לעגל פינות (חח..), ולהפסיק להשקיע, כי הרי מי יכול עלי? הורדתי 4 ק"ג בשבועיים. דרכי סוגה בשושנים. הרי. ואז אני מתחילה לוותר, ומפסיקה לרדת, ומתחילה לעלות, ותוך חודש כבר כולם שוכחים שהייתי פעם בדיאטה ואני טוחנת בורקס פטריות מול המראה. כאילו כלום.
בסרט הזה כבר הייתי כמה פעמים. וכנראה שאין פה קסמים, וההרגלים שבו כמו גדולים, וזה לא הולך ונהיה קל במיוחד.
על מנת להתמודד עם השבוע הקשה, אני הולכת להודות ולהתוודות על הכשלונות המרכזיים (אני ישמור כמה בסוד, בכל זאת- זה לא נעים). ממש ניסיתי להימנע מזה כבר כמה ימים. ממש לא רציתי לשתף בפאדיחות האלה. אבל אולי כך אלמד. אז הנה זה מגיע...
נקודות השפל שלי השבוע:
יום ראשון- הייתי ביום עיון, ואין מה לעשות אני חייבת מלהודות באחד הפטישים הגדולים שלי. אוכל מסחרי... המממ... אוכל מנוכר, לרוב גם קר, משמין, ומבחיל. אני לא יכולה לעצור, זו ההגדרה של התמכרות בעיניי... נהנתי מכמה בורקסים קטנים, ממנה (אמנם קטנה) של אורז סיני, ארוחת ערב ביתית כהלכתה ולקינוח כמה שוטים של עארק. יום שני- בשל חישוב קלוקל של הרעב שימצא אותי, מצאתי את עצמי עפה על לחמניה (מקמח לבן, כמובן) עם חביתה נוטפת טחינה, כרוב אדום והרבה חריף. חשוב לי לציין שזה היה אחד הסנדוויצ'ים המופלאים של חיי. כן כן...
יום שלישי- אחח... זה יהיה כואב. אכלתי ביום שלישי... אני לוקחת נשימה, משו כמו שתיים וחצי סופגניות (פרוסות על פני כמה שעות), וכמות נכבדת מאוד של לביבות מופלאות. כל כך מופלאות שבטח ניתן יהיה לראות את השאריות שלהם בהיקף מותניי...
רביעי- היום! אכלתי ביס מסופגניה (אבל זה לא נחשב. נכון? נכון!?!?) ומיני טעמי...
--חשוב לי לציין, שמה שאני כותבת פה היה בנוסף לתפריט משביע רגיל שאני אכלתי. וזאת בעיה גדולה מאוד. מילא אם הייתי מאזנת את המצב. אבל לא.--
אני מצטערת לאכזב. אני מצטערת שלא הולך לי נפלא. אני מצטערת שאני לא יכולה לתת השראה הפעם. אני מבקשת סליחה מכן, הקוראות. אבל אני בעיקר בעיקר מבקשת סליחה מעצמי. סליחה שאני זורקת את עצמי לתוך המעגל הזה שוב. סליחה שאני דוחפת אוכל רע לפה. אוכל שרק פוגע בי. סליחה שלא היטבתי עם עצמי השבוע. סליחה, תודה, בבקשה.נראה לי עוד פוסט לא חיובי במיוחד, וכבר בשבוע השלישי זו לא גאווה גדולה במיוחד, אבל אולי זו הנקודה שמתחבאת בשם שנתתי לבלוג, "צעדי תינוק". כי כמו בפרסומות של פמפרס: התינוק הולך ממש לאט. והוא נופל על הטוסיק לפעמים, והטוסיק מרופד (של התינוק בחיתול ושלי ב... ריפוד), וכשהוא נופל, הוא צריך לקום שוב ולצעוד את הצעדים שהוא כבר צעד עוד פעם. עד שהוא יגדל, וילך, וירוץ (גם זה נכנס למאגר המשלים התופח שלי).
ותראו איזה פלא, עוד סופ"ש מתקרב בצעדי ענק. עוד הזדמנות להצליח. יהיה טוב חבר'ה התעודדו.
זו התמכרות נהדרת הבייבי סטפס הזה
השבמחקתמרי, אחרי שחלמתי עליך בלילה (יותר נכון, הופעת לי בחלום מבלי שהוזמנת...) קראתי את כל הפוסטים של חודש דצמבר שפיספסתי...את מצחיקה (מה יקרה אחרי שתרזי???)וגם מעוררת השראה (אני אפסיק לאכול קקי...)
השבמחקחיבוק והמון אהבה
שושי
קשה קשה...
השבמחקהאם גם אני אפול???
כל אחד והמהפך שלו.
איי לאאאאאאב יו!
מרי
מצחיק ועצוב
השבמחקבהצלחה
ממש משמח- ככה אנחנו מאמינים לך ויודעים שאנחנו לא באיזה סרט הוליוודי-
השבמחקאלה החיים אחותי- בזוגיות, עם ילדים, עם הגוף שלנו עם ההורמונים- נופלות וקמות
בעיקר אנחנו הנשים- ופה נמצא הכח האמיתי- לקום, ושוב לקום ושוב- והופ.....פתאום את תלכי בעצמך!!!
מבטיחה לך
מאמינה בך!!
אוהבת אותך- בלי להכיר....