כולי אוזן

אפתח בוידוי (זה טוב לרייטינג): לא חיכיתי את מלוא השבועיים על מנת להישקל שוב, לא עמדתי בפיתוי, ונשקלתי בבוקר יום שישי. והעונש היה שירדתי... היכונו... 200 גרם (200 גרם!!). זה רק כמו שתי חבילות שוקולד מריר, זה אפילו פחות מ300 גרם! אני יודעת שאני צריכה לשמוח בכל הירידות הקטנות והטיפשיות שלי עד כה... אך זו הכי קטנה וטיפשית בעיניי. ועכשיו אני אהפוך את הקערה על פיה ונביט בחצי המלא: זה נוסח בי מעין תחושת ביטחון האמת. עד עכשיו לא ממש ידעתי אם הירידה שלי נורמלית או הגיונית, לא ידעתי אם יום אחרי שאני נשקלת הק"גים מתגנבים. אולי זה המשקל עצמו (כאילו, מכונת המדידה), אולי זה דמיוני המתעתע. אז הקיצר, אני כן שמחה לראות ששבוע אחרי השקילה הקודמת אני עדיין באותו איזור פחות או יותר. זה מרגיש לי בטוח והגיוני יותר שאני לא עולה ויורדת כמו יו יו. אלא כאילו מבססת את מעמדי החדש ביתר עוצמה. עכשיו שזה נאמר, ברור שלא צריך להיסחף, וששבוע הבא אני כן רוצה להידהם מחדש.


השבוע עמדתי מול בעיה די חדשה בעיניי, מצאתי את עצמי רעבה ולא בטווח של המקרר שלי אז החלטתי לקנות כריך מדושן בקפיטריה המקומית. עד כאן הכל בסדר. שילמתי את מיטב כספי, הוספתי תוספות, בחרתי רטבים, לקחתי ביס- וכמובן שלא יכלתי לאכול את כולו!! הוא היה גדול ושמן וטעים לי מדי. הרי סיכמנו שפח זבל, אני לא, ושאני צריכה להפסיק לאכול כשאני מלאה, אז למה הגעתי למצב שבו אני עומדת מול פיתוי כה גדול של לסיים את שבצלחת ולאכול עד טמטום חושים (ואגלה לכם את הסוף המר, זה מה שקרה... ואולי זה מסביר את ירידת המשקל השולית). רואים את הבעיה כאן או שזו רק אני?!


והנה מה שנראה לי, נראה לי יש לנו מין כוחות ניבוי כאלה מגניבים שדואגים לציין לנו שסיטואציות כאלה בדרך לקרות. התשובה שלי לעצמי זה כמובן שלא הייתי צריכה לקנות כריך כה גרנדיוזי ורק הייתי צריכה להקשיב לאותם כוחות ניבוי ביתר שאת. והמסקנה האוניברסאלית יותר היא שאנחנו לא ממש מקשיבים לעצמנו מספיק. בצעירותי (לפני יומיים) ניסיתי להבין למה השכל האנושי הפסיק להתפתח שלב אחד מוקדם מדי. כי חוץ מאפליקציה אחת, המוח שלנו כמעט מושלם (טוב, שלי לפחות...). תארו לכם שמוחי יכל היה לומר לי מה הבעיה בגוף, כשאני מרגישה ממש רע. כמה קשה זה כבר יכול להיות לקבל סוג של ידיעה רגע אחרי שאוכלים סלט מקולקל, שתבהיר לנו שכאבי הבטן בדרך. או כשמרגישים ממש רע ומר, כמה קשה זה להבין שזה בגלל ששתינו יותר מדי, ולא ישנו מספיק, או שהאפנדיציט השתגע. אתם מבינים? למה אנחנו לא מצליחים לזהות מה מתקלקל בגוף שלנו? איך נוצר כזה דיסוננס בין הגוף למוח? (פעם גם אני לא ידעתי מה זה דיסוננס, אז הנה: דיסוננס הוא שילוב של שני תווים או יותר, היוצר מצב של חוסר הרמוניה, וצורם לאוזן. זה מושאל מעולם המוזיקה) איך?!?!
היכולת הזאת של להבין מה הבעיה בעוד היא מתרחשת, לא נראתה לי (בצעירותי, כן) כקשה מדי. הרי אנשים יכולים לעשות עמידת ידיים For god sakes, ושמעתי שיש כאלה שטובים במתמטיקה . למה דווקא זה חסום בפנינו?!
אז אני פונה עכשיו בפניה מרגשת, אל אני מהעבר (אין מה לעשות, באנגלית זה נשמע טוב יותר :Past me) ואני רוצה לציין- שכנראה שלמוח שלנו יש את היכולת הזאת. אלא שאנחנו פשוט הפסקנו להקשיב. כמו שאני יודעת שסנדוויץ ענק ויקר הינה בחירה מוטעית בזמן שקיבתי רגישה. אני גם יודעת שאחרי שאשן פחות מ6 שעות בלילה יהיה לי קשה לקום בבוקר, כמו שאני יודעת שלא חוצים את הכביש בעיניים עצומות וכמו שאני יודעת שכשמשחקים באש עלולים להישרף. אני יודעת, ואנחנו יודעים, מה טוב לנו. ובעיקר בעיקר מה לא. ואני חושבת שזה בדברים קטנים, כמו אוכל משמין אבל גם בדברים גדולים כמו מחלות וכדומה. פשוט צריך (ואני יודעת שזה בכלל לא פשוט) לנסות להיות יותר בשקט, לשמוע ולהקשיב למה שקורה לנו בבפנוכו שלנו (איזו מילה אדירה זו- בפנוכו).  אז ששש... הבה נקשיב. כי כולנו אוזן.




רשמים משבת: היה יותר מדי אוכל יותר מדי טעים. הפיתוי היה קשה. ואחרי סעודת שישי כבדה מאוד, שבה אכלתי מכל הבא ליד, ממש התפוצצתי, והרגשתי ממש ממש רע. לא היה לי נוח, והשמלה שישבה עלי בול בתחילת הערב, נהיתה פתאום נורא צפופה (נאלצתי להמשיך את הערב במכנסי פיג'מה... שזה די קלאסי). החויה היתה כל כך קשה עד שנתתי לה לזעזע אותי ושרדתי את שאר השבת במתינות ובחן. וכמו שכתבתי לעיל, היכולת לאכול טוב כבר היתה בי, הידיעה שאם אוכל יותר מדי ארגיש רע היתה ברורה כשמש, פשוט לא הקשבתי. זה עצוב, אך זה גם מרומם נפש. 
שבוע טוב.