עברה תקופה מעניינת. שבאופן אירוני ופרדוקסלי איזנה את עצמה (או שמא!?)
בוא נסכם את החודש האחרון: בשבועיים הראשונים, בראבק רציני, בלי לראות בעיניים, נצמדתי לדיאטה כאל מוצאת שלל רב ואכן השלתי כמות מרשימה של ק"ג. אך בשבועיים לאחר מכן לא הצלחתי לדבוק במשימה, היו סיבות רבות ומשונות לכך שאכלתי, ולמרות שלא נשקלתי אני רואה ומרגישה שנגרם נזק. אז מה עשינו פה בעצם? מה השתנה?
הפן המרכזי שנוסף לחיי בשבועיים האחרונים זה פן רגשי האשמה. אם עד כה יכלתי לאכול כאוות נפשי (טוב לא כאוות נפשי, יותר כאוות גופי), ולהדחיק את הריגשי עמוק עמוק בפנים. עכשיו זה צף חזק. הרהרתי אחרי כל ביס רע, הרגשתי כחוטאת, ואפילו נאלצתי להודות בפה מלא (תרתי משמע כמובן) פה לפניכם על כל מעלליי. רגשות האשמה היו חלק כה משמעותי מהשבועיים האלה, אני מרגישה שהן כבר חלק ממני. אני קמה איתם בבוקר, והולכת איתם לישון. ובינינו נהיה פה קצת צפוף.
השאלה הגדולה כמובן היא עכשיו מה? האם נידונתי לעד להסתובב במעגל הארור הזה? לעלות (שזה בעצם לרדת) ואז לרדת (שזה בעצם לעלות)? האם זה סופי המר (שזה בעצם המתוק, טוב די עם זה.)?
האמת היא שאני כותבת את הפוסט הזה כבר די הרבה זמן. אני רוצה להיות אופטימית, אני רוצה לרגש, אני רוצה להגיע לתובנה חדשה ומרהיבה שתחזיר אותי לתלם. אבל אני חושבת שזה לא יקרה כאן. במקום, אני משחררת את רגשי האשמה. אני לא מתנצלת. אני מתחילה להבין בבירור את מה שאני עושה כאן. אני משנה את החיים שלי. ממש שינוי אמיתי. וזה יהיה יותר קשה משחשבתי. ומכיוון שאני לא מעוניינת בלעבור דירה בזמן הקרוב (כי הרי "משנה מקום"), אני צריכה לשנות את מזלי באופן אחר...
היום יום שני. אני מתחילה את השבועיים האלה קצת באיחור אבל עם שיר חדש בלב. גורלי לא נחרץ. אני לא אהיה שמנה לעד. אוכל לא ישלוט בי. ואני ממש ממש לא באותו מקום כמו לפני חודש. אני הוכחתי לעצמי שאני יודעת איך להרזות, ושאני מסוגלת לעשות זאת. ואני עברתי את חנוכה הרבה יותר יפה (למיטב זיכרוני) מאשר את חנוכה דאשתקד. זה לא פשוט וזה לא כלום. אני לא באותה נקודת פתיחה. אבל אני כן בבעיה. אני כן מוותרת ואני כן מתעצלת. אני מתה כבר לכתוב את הפוסט שבהם השורשים ו.ת.ר וע.צ.ל יכתבו בלשון עבר. היום הזה לא רחוק. כי להתיישב פה ולכתוב על כשלונותיי זה כבר ממש משעמם. וזה כבר ממש פאתטי. אוקיי שבועיים קשים. מכאן זה הרי יכול רק להשתפר.
אז הישענו אחורה. והיו מוכנים לקרוא על (תיזהרו זה יהיה ממש דרמטי) ההצלחות הקטנות שלי במאבק על חיי.
הודעה לכל הקוראות שנרשמו לבלוג דרך האתר: קודם כל, תבורכנה. זה היה ממש מרגש לקבל עידכונים על כל אחת שנרשמה. אבל המיילים המספרים על הפוסטים החדשים יפסיקו לזרום לתאי הדואר שלכם בקרוב. והאמת היא שאין לי מושג איך להפעיל את העסק הזה יותר. אז אני כבר מתנצלת ומבקשת מכם לשים את הבלוג ברשימת המועדפים שלכם, ולהדביק פתק על המקרר אשר יזכיר לכן לבדוק את הפוסטים כל כמה ימים. או... ניתן לשלוח לי מייל עם כתובת האימייל שלכן, ואני אישית אנסה לשלוח לכן עידכונים בקשר להתחדשות הפוסט. זה יהיה מרגש. לא?! אנחנו יוצרים פה קהילה חבר'ה tamaziz667@gmail.com (כתובת המייל האישית שלי).
משנה שמו- משנה מזל, אך בעצם האישיות תמר... תזכרי שרק לפני שבוע קראנו על תמר ויהודה ואיך שתמר באמת בסוף יצאה צדקת- בדרך היא עשתה כמה דברים שלא נעים מלהזכיר אך בסוף היא הוכיחה את יהודה וממנה יצא דוד המלך....
השבמחקאוהבת- מאוד!! ויודעת שאת חזקה!!! זה בגנים ואת יותר גדולה ממני אז קיבלת יותר גנים!!!
שירה
ani optimit veani mitrageshet mima sheholech po.
השבמחקveleShira milim kedorbanot. rabot banot asu chayil veat alit al koolana
תמר האהובה-
השבמחקיופי- הגעת לרגשי האשמה- אלה הקילואים והמשקל העודף האמיתי!!!!-מנסיון, תאמיני לי!! עכשיו השאלה היא האם את מוכנה לוותר עליהם באמת??? מה המשקל העודף משרת אותך? במה הוא שומר עליך?? והאם את מוכנה לחוות את העולם שלך כיפה ורזה קלילה וללא רגשות אשם- עכשיו ממש - עוד לפני שזה יבוא לידי ביטוי בגוף הפיזי???
תמשיכי לדווח!!!!!
וגם תגיבי על ההארות שלנו.....