יש לי סיכוי להינצל. אני יודעת. מבעד להווה האפור שלי האופק המזוגג מתחיל להיראות בהיר יותר. אני משנה גישה, ויוצאת לריצה למרחקים קצרים יותר. זה מעודד יותר, וזה הרבה יותר מרגיע. היעד הבא הוא עוד שבועיים, ולשם עיניי נשואות. נראה לי שיעד יעשה לי טוב. אני מתרגשת מאוד לפגוש אדם מיוחד מהעבר בערך עוד שבועיים, וההתרגשות יוצרת אדרנלין, ואדרנלין זה דיאטטי. אז גישה זו, של יעדים קצרי טווח הם כרטיס הכניסה שלי למסגרת קצת יותר נוקשה והרבה יותר מתגמלת. אומרים עלינו (על הדור שלנו, כן כן גם עליכם) שאנחנו אימפולסיביים. שאנחנו מחליטים החלטות חשובות בשניות, שמצב רוחנו משתנה במצמוץ אחד, ושאנחנו מהירים להתבלבל. ומי אמר שזה רע? דור הפלמ"ח? אם היינו כמוהם, היינו עדיין אוכלים מרגרינה. אז נכון, עד לפני שעה כשתכננתי את התפריט היומי היו בו הרבה יותר פרוסות לחם- אבל היכולת (המדהימה) שלנו להשתנות ולשנות עדיין משומנת היטב. וכידוע We want change (או לפחות זה מה שרצינו בזמן המסע הבחירות של אובמה, אבל אימפולסיביים, נו מה...). אני דורשת מעצמי להיכנס לתקופת ראבק קצרה (שאני מקווה שאחריה תוליד עוד אחת, אבל בלי לחץ), להתרכז בכל ביס ולהיזהר מכל שלוק. אתם איתי? אנחנו עושים פה היסטוריה!
רוצים לשמוע מה אכלתי לארוחת בוקר? למרות שדי מאוחר זה כל מה שאכלתי בינתיים, אבל אם תשימו לב ימי שלישי מתחילים אצלי מאוחר. אז אכלתי פרוסת לחם חומה וטעימה עם שכבה נאה של קוטג' ביו, שזה פשוט דבר מופלא. לא יודעת מה יש בביו הזה אבל הוא משדרג לי את החיים. מעל פרסתי שתי פרוסות דקות וטעימות של עגבניה, טיפטוף שמן זית ומעט מלח, והופ לטוסטר. זה היה כזה יאמי, כזה פשוט, כזה נקי. כל ביס הכיל בתוכו את כל אבות המזון, אשר יחד עשו לי נעים וטעים.
שבוע זה יזכר בהיסטוריה כ"שבוע העוף". נפל בחלקי כמות גדולה ומרשימה של בשר עוף ומאז אנחנו חוגגים. יום א' מרק עוף מהביל, יום ב' סנדוויץ' חזה עוף והיום יש כבר מוקפץ עוף מחכה במקרר. ארגוני חיות מסתכלים עלי בתוכחה (זה בסדר שזמזמתם את השורה האחרונה, גם אני), אבל מה נעשה? משתמשים במה שיש, וזה מה שיש. אז שיהיה לנו בתיאבון.
