הפיכת דמיון למציאות

אנחנו בוכים מסרטים מרגשים כי המוח שלנו לא מבדיל בעצם בין סרט למציאות, טענה בת דודתי בעודנו נוסעות בכביש החשוך והמפותל דרומה במוצ"ש חורפי חם מהרגיל, דמיוננו משתלט עלינו ומסלף את המציאות לנגד עינינו.
משמע, הדמיון שלנו הוא כלי חזק ובעזרתו ניתן לשלוט ברגשותנו, ולפיכך במעשנו.
אם נשליך את הסיטואציה עלי (כמו שאני רגילה לעשות), זה אומר בעצם שבזכות דמיוני (העשיר) אצליח לשלוט ברגשותיי העזים כלפי אוכל. "נהרות לא יכבו את האהבה" שאני יכולה להרגיש לפעמים לרוטב בולונז מופלא, או לחלופין לרוגלך חם ביום שישי. מה שאדמיין זאת המציאות אותה אחיה.


בדמיוני הפורה אני רואה את הבלוג הזה כגלגל הצלה, כפתרון היצירתי האחרון במוחי להשיל ממני את מי שאני לא. בדמיוני אני רואה את עצמי כותבת פה על התהליך (המדהים, בטח שמדהים) שאני אעבור, על הקילוגרמים שינשרו, על הסנטימטרים שיתכווצו, על הנפח הכללי שיצטמק. בדמיוני אני רואה את עשרות הקוראים שיטרפו את הפוסטים שלי כלחמניות אחרי השלג (הממ... לחמניות מישו?). בדמיוני, הבלוג הזה יתעד לעולם את הדרך הקשה של בחורה שמנה בדרכה לאידיאל היופי המערבי (כן, אני הופכת את החולשות שלי לאידיאלים, אז מה?!), הרגשות הסוחפים ואולי גם כמה אנקדוטות משעשעות מחיי היום יום (לא תאמינו איזה כלב ראינו היום..).


אני רואה זאת בדמיוני-- והופכת דמיון זה למציאות

כותבת הבלוג אינה אשת מקצוע, או רופאה. הבלוג הוא יומן אישי ולא נועד לחיקוי או לטיפול במקרים אישיים.

יום שלישי, 18 בינואר 2011

מבראשית


כמו ששמתם לב, ואני מקווה ששמתם לב, לא כתבתי פוסט חדש כבר די הרבה זמן, ואפילו הפוסטים האחרונים שכן כתבתי קצת התחמקו מסדר היום. האמת (והאמת היא תמיד קשה) היא שהתבטטתי. מלשון בטטה (עוד מילה לאוסף, בסוף נוציא לקסיקון מילים וניבים מהפכני). אני פוחדת להיתקל במשקל בימים הקרובים, כי אם אשקל, כנראה שאעלה ואם אעלה אאלץ לדווח ואם אדווח זה יהיה לא נעים, וחוסר נעימות מוביל ללעיסה עצבנית של מזון תעשייתי, מה שסוגר את מעגל הרוע הזה עם מסקנה ברורה מאוד. לא להישקל.  
אוף, זה עצוב. ואני עצובה. ומזג האוויר גם די מדוכדך. תכננתי לכתוב פוסט ברגע שיהיה לי יום דיאטטי מוצלח לספר עליו ולאור זה שלא כתבתי כבר כמעט שבוע, עניין העצב די מובן. יש שיאמרו שאני צריכה מסגרת יותר נוקשה, ויש שיאמרו שזה רק כוח רצון- ואני כבר עייפה מלשכנע אותם בצדקת דרכי, שאני אמורה להצליח לבד, ושכח רצון הינו המצאה פיקטיבית שנועדה לבאס את המין הנשי. המונח צדקת דרכי בכלליות הוא מושג די בעייתי בעיניי. איך מישהו (או במקרה הזה מישהי) יכול להיות כל כך בטוח שדרכו צודקת עד שהוא מתאר אותה בעזרת המונח המתנשא "צדקת דרכי"?! אז האמת שאני לא כל כך בטוחה בדרך הזאת, כמו שאני לא בטוחה בשום דבר, אבל אני לא מוכנה לרדת מהדרך הזאת עדיין. כשהלך לי טוב הרגשתי מופלא, ועכשיו שהולך גרוע, אני מרגישה רע. משמע, רגשותיי עדיין די מותאמים למציאות. ואני הולכת עם רגשותיי. אני לא מתיימרת להשתמש בביטוי הנ"ל אבל אני כן צריכה להתמודד עם הפיל בחדר, והפיל הזה הוא בכלל פילה. ואני אמשיך עם הבלוג, ואני אקווה לטוב, ואני אוריד את מינון הפופקורן והשוקולד (כן, הצלחתי לשכנע את עצמי שזה תפריט מאוזן..), ואוציא את נעלי הספורט מהארון עוד פעם. אוכל יותר ירקות, אחזור ליטול את ויטמיניי, אשתה יותר מים, אטפס ביותר גרמי מדרגות, ומי יודע אולי גם אתחיל לסרוג צעיף...
 בספר שציטטתי בתחילת הפרוייקט הסקנדלי הזה, הם אומרים שאם נופלים מהעגלה, פשוט חוזרים אליה, ואם העגלה נסעה חוזרים אחורה ומחכים לבאה בתור. וכמו עגלתו של מאיר אריאל, מהעגלה שלי אני מבחינה רק באבק המיתמר. אז מה יהיה? יהיה טוב. אני אקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. ואתחיל מבראשית.

5 תגובות:

  1. תמר,
    דבר ראשון, שולחת חיבוק (וירטואלי?)
    דבר שני, תפסיקי לוותר לעצמך... את ממש יכולה.

    דנה

    השבמחק
  2. נשמע שינואר לא היה החודש שלך. לא!?
    איזה מזל שיש עוד 11 כאלה. היי חזקה, את מקסימה ומרגשת

    השבמחק
  3. תמר!! תעשי לי ילד... אני כבר התעייפתי...
    :)

    השבמחק
  4. היי תמרי- בואי אלינו להתאוורר ולמלא מצברים-(או למלא לי מצברים...)
    דיר באלק שתפחיתי בפוסטים- אני בונה עליך לחופשת לידה.....

    יאללה תעלי על האוטובוס הבא לנתיבות,
    נשיקות, ואין שום ייאוש בעולם כלל- זה רק בראש שלנו....
    אסתרוייחל

    השבמחק
  5. בסדר.
    גם שיש כישלונות עדיין אפשר לקום ולהמשיך הלאה

    השבמחק