מבראשית

כמו ששמתם לב, ואני מקווה ששמתם לב, לא כתבתי פוסט חדש כבר די הרבה זמן, ואפילו הפוסטים האחרונים שכן כתבתי קצת התחמקו מסדר היום. האמת (והאמת היא תמיד קשה) היא שהתבטטתי. מלשון בטטה (עוד מילה לאוסף, בסוף נוציא לקסיקון מילים וניבים מהפכני). אני פוחדת להיתקל במשקל בימים הקרובים, כי אם אשקל, כנראה שאעלה ואם אעלה אאלץ לדווח ואם אדווח זה יהיה לא נעים, וחוסר נעימות מוביל ללעיסה עצבנית של מזון תעשייתי, מה שסוגר את מעגל הרוע הזה עם מסקנה ברורה מאוד. לא להישקל.  

אוף, זה עצוב. ואני עצובה. ומזג האוויר גם די מדוכדך. תכננתי לכתוב פוסט ברגע שיהיה לי יום דיאטטי מוצלח לספר עליו ולאור זה שלא כתבתי כבר כמעט שבוע, עניין העצב די מובן. יש שיאמרו שאני צריכה מסגרת יותר נוקשה, ויש שיאמרו שזה רק כוח רצון- ואני כבר עייפה מלשכנע אותם בצדקת דרכי, שאני אמורה להצליח לבד, ושכח רצון הינו המצאה פיקטיבית שנועדה לבאס את המין הנשי. המונח צדקת דרכי בכלליות הוא מושג די בעייתי בעיניי. איך מישהו (או במקרה הזה מישהי) יכול להיות כל כך בטוח שדרכו צודקת עד שהוא מתאר אותה בעזרת המונח המתנשא "צדקת דרכי"?! אז האמת שאני לא כל כך בטוחה בדרך הזאת, כמו שאני לא בטוחה בשום דבר, אבל אני לא מוכנה לרדת מהדרך הזאת עדיין. כשהלך לי טוב הרגשתי מופלא, ועכשיו שהולך גרוע, אני מרגישה רע. משמע, רגשותיי עדיין די מותאמים למציאות. ואני הולכת עם רגשותיי. אני לא מתיימרת להשתמש בביטוי הנ"ל אבל אני כן צריכה להתמודד עם הפיל בחדר, והפיל הזה הוא בכלל פילה. ואני אמשיך עם הבלוג, ואני אקווה לטוב, ואני אוריד את מינון הפופקורן והשוקולד (כן, הצלחתי לשכנע את עצמי שזה תפריט מאוזן..), ואוציא את נעלי הספורט מהארון עוד פעם. אוכל יותר ירקות, אחזור ליטול את ויטמיניי, אשתה יותר מים, אטפס ביותר גרמי מדרגות, ומי יודע אולי גם אתחיל לסרוג צעיף...

 בספר שציטטתי בתחילת הפרוייקט הסקנדלי הזה, הם אומרים שאם נופלים מהעגלה, פשוט חוזרים אליה, ואם העגלה נסעה חוזרים אחורה ומחכים לבאה בתור. וכמו עגלתו של מאיר אריאל, מהעגלה שלי אני מבחינה רק באבק המיתמר. אז מה יהיה? יהיה טוב. אני אקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. ואתחיל מבראשית.