הפיכת דמיון למציאות

אנחנו בוכים מסרטים מרגשים כי המוח שלנו לא מבדיל בעצם בין סרט למציאות, טענה בת דודתי בעודנו נוסעות בכביש החשוך והמפותל דרומה במוצ"ש חורפי חם מהרגיל, דמיוננו משתלט עלינו ומסלף את המציאות לנגד עינינו.
משמע, הדמיון שלנו הוא כלי חזק ובעזרתו ניתן לשלוט ברגשותנו, ולפיכך במעשנו.
אם נשליך את הסיטואציה עלי (כמו שאני רגילה לעשות), זה אומר בעצם שבזכות דמיוני (העשיר) אצליח לשלוט ברגשותיי העזים כלפי אוכל. "נהרות לא יכבו את האהבה" שאני יכולה להרגיש לפעמים לרוטב בולונז מופלא, או לחלופין לרוגלך חם ביום שישי. מה שאדמיין זאת המציאות אותה אחיה.


בדמיוני הפורה אני רואה את הבלוג הזה כגלגל הצלה, כפתרון היצירתי האחרון במוחי להשיל ממני את מי שאני לא. בדמיוני אני רואה את עצמי כותבת פה על התהליך (המדהים, בטח שמדהים) שאני אעבור, על הקילוגרמים שינשרו, על הסנטימטרים שיתכווצו, על הנפח הכללי שיצטמק. בדמיוני אני רואה את עשרות הקוראים שיטרפו את הפוסטים שלי כלחמניות אחרי השלג (הממ... לחמניות מישו?). בדמיוני, הבלוג הזה יתעד לעולם את הדרך הקשה של בחורה שמנה בדרכה לאידיאל היופי המערבי (כן, אני הופכת את החולשות שלי לאידיאלים, אז מה?!), הרגשות הסוחפים ואולי גם כמה אנקדוטות משעשעות מחיי היום יום (לא תאמינו איזה כלב ראינו היום..).


אני רואה זאת בדמיוני-- והופכת דמיון זה למציאות

כותבת הבלוג אינה אשת מקצוע, או רופאה. הבלוג הוא יומן אישי ולא נועד לחיקוי או לטיפול במקרים אישיים.

יום ראשון, 30 בינואר 2011

It starts in my toes, makes me crinkle my noise…

יש לי בשורות מרגשות, יצאתי מהבור. אני בחוץ!! אולי מוקדם מדי לחגוג, אבל כזו אני, מוקדמת מדי. אני מרגישה טוב. אני מרגישה בריאה, עם כוחות מחודשים, רון בלב, ותה ביד. אולי זה הגשם ששוטף את החיים, אולי בזכות המסע בצפון, אולי זה בגלל שלא אכלתי קמח לבן כבר כמה יממות, אולי זה מרק העוף המהביל, ואולי אולי זה פשוט קורה. הסופה חלפה, העננים התפזרו (הפוסט במוטיב חורפי, תסתכלו החוצה ותבינו למה). חזרתי להרגיש. אחחח... רגשות זה אחלה בחלה. תודה שסבלתם את השבועיים האחרונים שלי בחום והבנה. אתם יכולים להתחיל לא לסבול אותי שוב.

ומה עם הדיאטה? הכל טוב. אכלתי היום ירקות בטעם ריסוס (נאמי), חמוצים שבשבת גילינו שיש בהם כמה כפיות סוכר סוררות, הכנתי סיר עוף ענק שנזלל בחיבה רבה, טחינה טעימה, סלט, לחם, כמה קוביות שוקולד מריר, המון תה צמחים. מלא דברים טובים שמוסיפים להרגשה הטובה.


מכירים את השיר ההוא של רמי קליינשטיין? "משהו טוב". כן,זה פלצני לאללה, אבל היתה לי תקופה בחיים שהשיר ליווה אותי אז אני די מחבבת אותו. תירו בי. הקיצר, כל השיר מספר על מישהי שמתאהבת בו וכמה טוב להם ובלה בלה בלה. אבל הפיזמון... אוי הפיזמון ממשיך לרגש, ובמיוחד עכשיו: "כן, היה טוב. סוף כל סוף משו טוב. כמה טוב להודות היה טוב, סוף סוף משו טוב. טוב לי איתך, טוב לי נורא, כל הדרך אלייך ואליי חזרה. את ואני זה משו טוב". כשזמזמתי לעצמי ולשאר האנשים ברחוב את השיר (גם הם חשבו שזה מוזר) הקדשתי את השיר אליי, לעצמי. טוב להודות שטוב, חברים, זה פשוט טוב. בשיר הוא אומר "ראיתי אותי באישונייך, ודווקא ניראתי שובב", כשהסתכלתי במראה אתמול הרגשתי אותו דבר.


אני יודעת שהנפילה מגבוה תהיה כואבת יותר, אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה, למרות שאני יודעת שקשה להרגיש טוב לתקופה מאוד ארוכה. אבל אנחנו נוטים להתעלם מתחושות טובות, ורק לשתף ברעות (תשאלו את היומנים האישיים שלי..) ואני לא אעבור על תחושותיי בשתיקה. כשניפול נתמודד, בינתיים: טוב לי איתי, טוב לי נורא, כל הדרך אלייך ואליי חזרה. את ואני זה משהו טוב.


ואם אין לכם מושג על מה אני מדברת, הנה השיר:

כתרי וצור, הדיירים הכי חדשים של העולם שלי יצא להכיר, כמה טוב שבאתם!

5 תגובות:

  1. כמה טוב לשמוע.
    כל הכבוד!! תמשיכי כך.
    אור.

    השבמחק
  2. את לא תפלי ממקום גבוה יותר כי את רק סוללת את דרכך כמו נחש- בפיתולים- כל הדרך לתהילה.
    שירה

    השבמחק
  3. חן המלכההההההההההההה31 בינואר 2011 בשעה 20:07

    תמריק
    איך שאני אוהבתותך ושמחה שיצא מהבור!!!
    חן המלכה

    השבמחק
  4. תמבולילה! את משהו!! הפושט הזה פשוט מדהים...כיף לשמוע שאת במצב טוב ומרגישה טוב...ממש מעורר השראה לקום ולפעול למרות הקור והכל...
    אוהבת המון-ושתדעי שיש הרבה אנשים-בעיקר נשים- שממש מבינות לליבך!
    נשיקות בו'צ

    השבמחק
  5. taanug tsaruf. assit li et haerev yalda. tov li itach veim hablog shelach. at basee i can see :)

    השבמחק