אני יוצאת למסע קצר. ומצפה לכך בקוצר רוח... הדריכה במקום לא עושה לי טוב, ואני משערת שגם לא להרבה מכם. יש לי שאיפות, ואני מקווה שהם יתגשמו בזכות טיול קצר ומרגש בנופי ארצנו. ברור שזאת שאיפה גדולה, אבל זה טיבן של שאיפות. כמו שאיפה פיזית, של אוויר נקי הממלא את חזנו ברוגע ומדרבן להמשיך ולנשום, כך שאיפותינו הרוחניות. השאיפות שלי ממלאות באוויר אך פעמים גם חונקות אותי. הפחד מהקריסה של אחרי השאיפה הוא משתק. ואני פוחדת כבר כמה שבועות. אני פוחדת שלא אצליח במהפך. אני פוחדת שאין לי את הכלים לעשות את זה, ואני עוד יותר פוחדת לצאת ולהשיג את אותם כלים. ולכן אני יוצאת לטיול... אני שואפת לצאת מהקוביה שלי, להפסיק לפחד ולחזור עם רשמים אופטימיים. אני רוצה להתחדש בכוחות חדשים, בשמחה, ובאמונה חזקה לעתיד ורוד יותר. לי זה לא נשמע קל במיוחד, אבל הרי כולנו יודעים, שאם קל לנו אז זה אומר שאנחנו בירידה.
אז הלוואי וימשיך להיות קשה.
בקריאה השניה, הפוסט הקצר נשמע לי טראגי, בטח גם לכם. אבל הוא לא.. הוא נכתב בשמחה ותקווה אמיתית. שזה יפה לא?
מה זאת אומרת???
השבמחקלאן את הולכת בלי להזמין אותי?
את אף פעם לא מזמינה אותי!
חשבתי שהחור שלנו היה המסע המופלא הביתה.....
השבמחקאיזה כיף היה איתך- תבואי שוב כחלק מהמסע???מבטיחה לא לתת לך ספרים של משוגעות...
נשמע מסקרן,
נשיקות
אסתר
תצאי לחופשה. מגיע לך קצת לנקות את הראש ולשנות אווירה. מנוחה קלה מהשגרה היומיומית רק עוזרת
השבמחק