הפיכת דמיון למציאות

אנחנו בוכים מסרטים מרגשים כי המוח שלנו לא מבדיל בעצם בין סרט למציאות, טענה בת דודתי בעודנו נוסעות בכביש החשוך והמפותל דרומה במוצ"ש חורפי חם מהרגיל, דמיוננו משתלט עלינו ומסלף את המציאות לנגד עינינו.
משמע, הדמיון שלנו הוא כלי חזק ובעזרתו ניתן לשלוט ברגשותנו, ולפיכך במעשנו.
אם נשליך את הסיטואציה עלי (כמו שאני רגילה לעשות), זה אומר בעצם שבזכות דמיוני (העשיר) אצליח לשלוט ברגשותיי העזים כלפי אוכל. "נהרות לא יכבו את האהבה" שאני יכולה להרגיש לפעמים לרוטב בולונז מופלא, או לחלופין לרוגלך חם ביום שישי. מה שאדמיין זאת המציאות אותה אחיה.


בדמיוני הפורה אני רואה את הבלוג הזה כגלגל הצלה, כפתרון היצירתי האחרון במוחי להשיל ממני את מי שאני לא. בדמיוני אני רואה את עצמי כותבת פה על התהליך (המדהים, בטח שמדהים) שאני אעבור, על הקילוגרמים שינשרו, על הסנטימטרים שיתכווצו, על הנפח הכללי שיצטמק. בדמיוני אני רואה את עשרות הקוראים שיטרפו את הפוסטים שלי כלחמניות אחרי השלג (הממ... לחמניות מישו?). בדמיוני, הבלוג הזה יתעד לעולם את הדרך הקשה של בחורה שמנה בדרכה לאידיאל היופי המערבי (כן, אני הופכת את החולשות שלי לאידיאלים, אז מה?!), הרגשות הסוחפים ואולי גם כמה אנקדוטות משעשעות מחיי היום יום (לא תאמינו איזה כלב ראינו היום..).


אני רואה זאת בדמיוני-- והופכת דמיון זה למציאות

כותבת הבלוג אינה אשת מקצוע, או רופאה. הבלוג הוא יומן אישי ולא נועד לחיקוי או לטיפול במקרים אישיים.

יום ראשון, 9 בינואר 2011

מתעמלים ונהנים


התעמלות גופנית היא תופעה די מוזרה כשחושבים על זה (ובוא נחשוב על זה רגע ביחד), העולם המוזר שלנו כל כך מודרני שאם נרצה לא נצטרך להזיז את הטוסיק יותר מדי. ואנחנו רוצים, מהבית לאוטו, מהאוטו למשרד, מהמשרד הביתה. מזל שאנחנו עוד הולכים לסופר ודוחפים את העגלה לפעמים.  אין לי יכולת כלכלית לקנות רכב, וזה מעולה לאללה כי אחרת מצבי היה רע ומר, החיים הסטודנטיאליים דורשים הרבה הליכה ברגל, ואם מצליחים להימנע מללכת דרך הקפיטריות, זה עושה רק טוב. ובכלל אנחנו לא פראיירים, אנחנו ממש מתאמצים, ממש מפנים משאבים לטובת הזזת גופנו ושריפת כמה קלוריות. יש כאלו שהתמכרו חזק לתחושת הזיעה הנוטפת וממש נהנים מהמאמץ. וזה נורא מרשים ללא ספק. אבל עם כל הכבוד, לא על פיכם יישק הדבר. שבו בשקט רגע.. אנחנו, השמנמנים והחביבים, מוכרחים לעשות את זה, ממש מוכרחים, את זה הרי כולם יודעים. אופרה ווינפרי, מלכת האנושות סיפרה על איך בבוקר היא עולה להליכון שלה ושונאת כל דקה. אבל היא עושה זאת כל בוקר. והיא לא היחידה, יש כמוה מליונים מתרוצצים ברחובות. ולו יהי חלקי עימהם.

והשבוע? השבוע עשיתי זאת גבירותיי, עשיתי זאת. השבוע יצרב בזיכרון כשבוע הראשון אולי אי פעם, שספירטתבתי (מילה חדשה, לתשומת ליבכם..) שלוש פעמים. ממש כל התהליך: נעלי ספורט, טרנינג, הכל. כמובן שהשבוע התחיל צולע, אבל ברגע שנגררתי החוצה בשיניים (ולא על ידי עצמי, לצערי) זה כבר התחיל להתגלגל. וזה היה כיף כיף כיף. כן, הרגשתי יותר טוב. כן, נהנתי וכן, הרגשתי חזקה שמחה ובריאה. אני יודעת שאמרתם את זה כבר שנים, ואני יודעת שחבל על כל דקה שבזבזתי על הטוסיק, וכן אמשיך להתעמל, אבל התהליך לא הושלם. אני עדיין לא נרשמת למכון כושר, ואני עדיין לא מוכנה להיכנס לחדר עם נשים עטופות בטייצים, אבל הרעיון לא נראה לי כזה מופרך, פשוט עדיין לא רלוונטי. יש לי מין הרגשה כזאת כבר שנים שאני צריכה להרזות מעט על מנת להתחיל את הדיאטה האמיתית. כאילו כדי להיכנס למכון כושר, אאלץ להשיל מעט קודם. אין לי מקום לחזור וללמוד לרקוד, שזה ללא ספק הפעילות הספורטיבית האהובה עלי, עד שאצר במעט את היקפיי. אז אני בעצם בדרך לדרך שלי. רק שלא אסור מהתלם.

תקופת הבחינות החלה (לחלקנו) והתפריט כולל מרק ירקות עשיר וטעים, מוקפץ עוף עם לקט ירקות סנפרוסט, אורז עם הפתעות, עוגיות טחינה, צנוניות טריות וזולות, לחם מלא ומדוגן (עוד מילה חדשה, אני מקווה שמישו רושם את כל אלה), ושאר ירקות. נשמע טעים לא? שיהיה לנו בהצלחה ולבריאות.  

6 תגובות:

  1. ממש עושה חשק לקום ולזוז- אם רק לא הייתי עייפה כלכך, בסוף תשיעי, אחרי נסיעה לב"ש.....

    אבל אני ממש צועדת איתך!!!!
    עוקבת אחרי כל מילה- טוב נו, חוץ מהפוסט ההזוי שלך על הסידרה החולנית הזאת.....קראתי כל מילה!!

    בעיקר על עניין הכאב והסבל....רלוונטי ביותר
    נשיקות

    השבמחק
  2. אפשר לארגן איזה לחצן לייק כאן?!
    איי לייק איט!!!

    השבמחק
  3. הבלוג מקסים, הכתיבה שלך שנונה וחמודה
    תמשיכי לספרטב! זו גם יכולה להיות הזדמנות להתרעננות
    ולשחרור לחצים בתקופה לחוצה (לחלקנו) זו.

    השבמחק
  4. זה ממש יפה. יאללה מעכשיו ארבע פעמים בשבוע!

    השבמחק
  5. אפשר את המתכון של העוגיות טחינה????

    השבמחק