הפיכת דמיון למציאות

אנחנו בוכים מסרטים מרגשים כי המוח שלנו לא מבדיל בעצם בין סרט למציאות, טענה בת דודתי בעודנו נוסעות בכביש החשוך והמפותל דרומה במוצ"ש חורפי חם מהרגיל, דמיוננו משתלט עלינו ומסלף את המציאות לנגד עינינו.
משמע, הדמיון שלנו הוא כלי חזק ובעזרתו ניתן לשלוט ברגשותנו, ולפיכך במעשנו.
אם נשליך את הסיטואציה עלי (כמו שאני רגילה לעשות), זה אומר בעצם שבזכות דמיוני (העשיר) אצליח לשלוט ברגשותיי העזים כלפי אוכל. "נהרות לא יכבו את האהבה" שאני יכולה להרגיש לפעמים לרוטב בולונז מופלא, או לחלופין לרוגלך חם ביום שישי. מה שאדמיין זאת המציאות אותה אחיה.


בדמיוני הפורה אני רואה את הבלוג הזה כגלגל הצלה, כפתרון היצירתי האחרון במוחי להשיל ממני את מי שאני לא. בדמיוני אני רואה את עצמי כותבת פה על התהליך (המדהים, בטח שמדהים) שאני אעבור, על הקילוגרמים שינשרו, על הסנטימטרים שיתכווצו, על הנפח הכללי שיצטמק. בדמיוני אני רואה את עשרות הקוראים שיטרפו את הפוסטים שלי כלחמניות אחרי השלג (הממ... לחמניות מישו?). בדמיוני, הבלוג הזה יתעד לעולם את הדרך הקשה של בחורה שמנה בדרכה לאידיאל היופי המערבי (כן, אני הופכת את החולשות שלי לאידיאלים, אז מה?!), הרגשות הסוחפים ואולי גם כמה אנקדוטות משעשעות מחיי היום יום (לא תאמינו איזה כלב ראינו היום..).


אני רואה זאת בדמיוני-- והופכת דמיון זה למציאות

כותבת הבלוג אינה אשת מקצוע, או רופאה. הבלוג הוא יומן אישי ולא נועד לחיקוי או לטיפול במקרים אישיים.

יום ראשון, 2 בינואר 2011

מישהו לרוץ איתי



נתקלתי השבוע בספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני חושב כשאני חושב על ריצה". כמובן שלא התחברתי לכותרת, כי אני לא חושבת על ריצה אף פעם (לצערי/לשמחתי), אבל התחלתי לקרוא (כי פשוט נאלצתי לחכות) ועפתי חברים, עפתי. אמנם רק קראתי את ההקדמה אבל סגנון הכתיבה של היפני הזה (שאני מתביישת לומר שלא קראתי שורה אחת משום דבר שהוא אי פעם כתב) היה כה מרגש. הוא הזכיר לי את הבלוג (הזה) ויחסו לריצה הזכיר את יחסי לדיאטה. משפט אחד תפס אותי חזק, ואני לא יודעת אם הוא המציא אותו או ציטט איזה זקן סיני (שזה בעצם אותו דבר. וכן זאת כבר גזענות מצידי, ואני מצטערת. לא כל האסייתים הם אותו דבר ויש הבדל עצום בין יפנים לסיניים. נדמה לי..). אני בטוחה שהוא כבר צוטט אלפי פעמים בכל מקום, ולכן אין בעיה לעשות את זה גם כאן. אפתח באנגלית בשביל הרושם הראשוני,
Pain is inevitable. Suffering is optional.

 כאב זה בלתי נמנע. אך סבל זו כבר בחירה (בתרגום חופשי ביותר). כמובן שהוא דיבר על ריצות מרתון כפולות, אך אני גונבת את הרעיון. כואב, זה יהיה. כן כואב וקשה ומעצבן. אבל כואב, קשה ומעצבן מדי- מספיק כדי להפסיק, זאת בחירה. אנחנו בוחרים מה ישבור אותנו, ואנחנו בוחרים עד כמה הקושי יהפוך לסבל. אנחנו יכולים לבחור כל הזמן, ואנחנו עושים זאת כל הזמן. הרוקי ימשיך לרוץ ואני ימשיך בדיאטה הזו (ואולי יום אחד גם אתחיל ואז אמשיך לרוץ).

May the best man win!

שנה אזרחית טובה, אנשי העולם הגדול.

5 תגובות:

  1. יש לי משפט יותר טוב בשבילך, את זה אמרו לנו כשהיינו בצבא:
    הכאב הוא רגעי, הגאווה היא נצחית

    השבמחק
  2. אוהבים אותך

    השבמחק
  3. יעל גזית אפשר לעשות לייק למה שכתבת?

    השבמחק
  4. מרגש מאוד

    השבמחק
  5. איזה פוסט מעולה!!

    השבמחק