אצלי הכל בסדר. יהיה בסדר.

אני מרגישה את זה מתגנב אליי חזרה. המחשבות המוכרות, דופקות בדלת מחכות שאני אזמין אותן חזרה פנימה (אני אומרת חזרה אבל מרגישה שהן לא הלכו לשום מקום אף פעם). הן כמו סוחרי סמים מפחידים שאיבדו קליינט רציני. הן לא מוותרות כל כך בקלות. הייתי הBest Customer  שלהן. הראבק קצת דעך. אני מרגישה פחות מובערת. אני מעגלת פינות. אני מתחילה לחשוב שאולי בעצם הכל בסדר, אני ארזה- אבל לא היום, ממחר נתחיל שוב. אולי זה קשור לעולם הבזבזני הלא- אקולוגי שאנו חיים בו כיום, איכשהו נדמה לנו שיש לנו אינספור דפים חלקים. הרי תמיד אפשר להתחיל שוב, הכל בסדר. אם נפלת- תקום. אם לא היום, אז מחר. או מחרתיים, או אחרי עוד עשר שנים...

 לא להאמין איזה דברים חולפים לי ברכדי לשמוע את השיר המקסים, יש ללחוץ כאן.אש כשאני מנסה לשכנע את עצמי להפסיק עם הדיאטה (הזאת, הקודמת, ההיא מלפני), פעם אפילו השתכנעתי מהטיעון שכבר עברתי את השיא של החיים שלי, ופספסתי את הרכבת, אז להרזות עכשיו זה כבר לא רלוונטי. כי הרי את מי עוד נותר לי להכיר. וזה היה בגיל שבע עשרה. שבע עשרה. אני יכולה להיות סוכנת מכירות נהדרת. אם הצלחתי למכור לעצמי את זה (והאמת שהייתי קצת סקפטית), עושה רושם שאני יכולה למכור לאסקימואים מכונת קרח (יש דבר כזה אסקימואים יותר? שניה אני קופצת לגוגל.... לאחר מספר דקות, כן יש בקנדה ובצפון הסקנדינביות). זה מסוכן, זה שפל, וזה מפסיק כאן ועכשיו. אני בשלב קשה יותר מאשר בימים הראשונים, וזה בסדר, מכאן זה רק ילך וישתפר. צריך להתמיד ולהתמיד ואז עוד קצת להתמיד. הכל בשליטה, הכל בסדר. אני מפסיקה לחפור את הקבר הזה כבר עכשיו, אני מפסיקה לטעום מדברים (כן לכל חתיכה בעוגה יש את אותו טעם, תודה ששאלת), אני חוזרת לרשום כל ביס, אני לא מוותרת ואני לא נופלת.

התחלנו את עונת מסיבות החג, עושה רושם שלא משנה באיזה שלב אתה בחיים או איפה אתה גר, מישהו איפשהו סביב חג האורים ידחוף לך מגש סופגניות מול הפנים, ויעיף על החולצה השחורה (היא תמיד תהיה שחורה באותו יום) שלי מלא פירורי אבקת סוכר מתוקים וחתיכים. גם הערב זה קרה. נאבקתי במגשי מטוגנים, ובצקים אלימים למיניהם וניסיתי לשרוד. ובמלחמה יש פצועים, ואני נפצעתי בינוני קל, שזה ממש לא קל אבל זה ממש לא כבד וזה רחוק מלהיות אנוש- אבל נפצעתי. אני מעט מתביישת לרשום את הפוסט הזה, אבל זה חלק מהקטע. בטוב וברע.

ספירת מלאי:

א. בוקר= חופן דגני בוקר, קווייקר סקוור עם מעט חלב.

פה הבעיה הראשונה. אם אני כבר סועדת את ליבי, שאני לפחות אשבע לא? כן. במקום חופן מומלץ למלא קערה ואולי אפילו לפרוס בננה. (כן, גם אני מתלבטת מאיפה משיגים בננות כיום..).

א. עשר= סנדוויץ מכובד עם שתי פרוסות פסטרמה הודו+ מלפפון.

א. צהריים= ככוס אורז לבן+ כרע עוף מעט עצוב+ סלט.

א. ערב= ארוחה חגיגית: פה הייתה בעיה. אוכלים קצת מהרבה דברים. ובעצם אכלתי מעט מהכל (וכשאני אומרת הכל...), סלטים, לזניה, חצי בורקס גבינה, תפו"א מוקרם, פשטידת ירקות. ו... ו... אני  מתביישת לומר אבל אני חייבת, כרבע סופגניה, מעט עוגת גזר ומעט עוגת שוקולד. אח כמה זה כאב לכתוב את זה. ממש ממש כואב...

גיליתי שיר מקסים של דנה ברגר ואיתי פרל " זה לא הזמן להישבר" (שימו לב, יש קישור למטה). וזה ממש לא הזמן להישבר. זה הזמן לגשמים, זה הזמן לשלום, זה הזמן לשפע כלכלי, זה הזמן לפרק חדש של "עקרות בית", זה הזמן לזכייה באוטו או בלוטו, זה הזמן לאהבה, זה הזמן למקלחת, זה הזמן לבריאות, זה הזמן לישון- אבל זה לא, זה לא הזמן להישבר.

אני בתחילת הדרך ומחר יום שלישי- פעמיים כי טוב- ומחר אתם תתעלפו כשתקראו את מה שאכלתי. את מה שלא אכלתי.

כדי לשמוע את השיר המקסים הזה, יש ללחוץ על הקישור הזה.