תעשי לי טובה!

שלושה ימים. אני חוזרת: שלושה ימים.

אני בדיאטה מבוקרת, מספקת, שמחה, בריאה וממלאת כבר שלושה ימים. 72 שעות, תחשבו לבד כמה זה בדקות ושניות...

כן, זה לא הרבה. אבל- זה מאוד משמח אותי. אני מרגישה טוב יותר, עם יותר אנרגיות, יותר כח, יותר מוטיבציה ממה שהיה לי כבר המון המון זמן. ואני ידעתי שככה אני ארגיש, אז למה זה לקח לי כלכך הרבה זמן?! תהרגו אותי... הקש לא היה מספיק כבד כנראה...

אני מאמינה שאנו שרויים בסוג של פרדוקס רציני- כל מי שפוצח בדיאטה מרגיש באיזשהו אופן שהוא נדפק, וזהו- הסיוט מתחיל. אי אפשר להנות יותר- צריך להפסיק לאכול עוגות, שומנים, וכו'. הקטע הוא שכאשר כן אכלנו את החרא הזה, הרגשנו שאנחנו מפנקים את עצמנו. תתפנקו- תגדילו את הצ'יפס, תרגעו- תזמינו עוד קינוח, תעשו לעצמכם טובה- שימו עוד שתי תוספות על הפיצה. כשאנחנו אוכלים כמו חיות, אנחנו כאילו עושים לעצמנו טובה. אבל כשאנחנו אוכלים בריא- ירקות, מים, ספורט- אנחנו בטוחים שאנחנו מונעים מעצמנו את ההנאות בחיים. בזמן שאנחנו משמינים אנחנו מרגישים נחמה, ואילו להרזות נראה לנו כמו מחנה עינויים. בספר קוראים לזה "Head Fuck", נחמד לא?! חשוב שנבין את זה (אבין/ נבין- whatever): כשאנחנו אוכלים אנחנו לא מרעיפים על עצמנו אהבה. אנחנו פוגעים בעצמו באופן שיטתי (גם לכם זה עושה קונוטציה נאצית?!), אנחנו לא באמת מאמינים שמגיע לנו להרזות, שאנחנו שוות את המאמץ שכדאי להשקיע. וזה מאוד עצוב. ולי זה לא יקרה יותר. אני עושה לעצמי טובה- ועושה לעצמי טובה...

כמה דברים שחשוב לי להכניס לראש אחת ולתמיד:

כשאני עצובה- אוכל לא הופך אותי לשמחה יותר, ואפילו לא לפחות עצובה. ברור שההיפך הוא הנכון. אחרי עשר דקות של זלילה בלתי פוסקת, לא רק שאני עדיין אהיה עצובה, עכשיו גם אכלתי 2,000 קלוריות יותר מהמותר (כן, 2,000).

כשאני שמחה- אוכל לא הופך אותי לשמחה יותר. ראיתם פעם כלה שאוכלת 3 פרוסות מעוגת החתונה? או שנצמדת כל הערב לדוכן של ה"קבלת פנים" וטוחנת סושי? לא (אני מקווה שלא), לא ראיתם. כששמחים באמת, לאוכל אין חשיבות אמיתית, ואם לא שמחים באמת- חוזרים לסעיף הראשון, ואם עצובים באמת- הולכים לטיפול, לא לבורגר בר.

אוכל זה לא הרגל- כמו שלירות לעצמך ברגל זה לא הרגל. ולא משנה מה יגדו לכם, אני שמנה בגלל כל ביס שהכנסתי לפה. אין פה טעויות- ולפני כל ביס ידעתי בדיוק מה אני עושה, ומן הסתם גם את הערך הקלורי של אותו ביס. לא אכלתי מתוך הרגל- אכלתי בגלל סיבות אחרות ומשונות, אבל זה לא הרגל. לאכול חפיסת שוקולד מריר, זה לא כמו לכסוס ציפורניים.

אכילה לא מפיגה את השיעמום- טוב, זה לא ממש נכתב בלב שלם. כי לפעמים זה כן מפיג את השיעמום, אבל לפעמים זה גם יוצר אותו. אכילת מזונות לא טובים, בריאים, משביעים או חיוביים גורם לנו לעייפות ולחוסר ריכוז, שזה גם סוג של שיעמום. לא?!

תפריט "היום שהיה":

האמת קמתי ממש מאוחר היום (זה קצת מביך), אז נדלג ישר לארוחת צהריים.

א. צהריים: חזה עוף עסיסי ומתובל להפליא (צלוי על מחבת עם תרסיס שמן)+ אורז חום עם עדשים כתומות (ממש ממש מעולה!)+ חצי גמבה.

א. טרום-הליכה-לסופר: את הלשיקה של הלחם שלנו (כן, זה לשיקה לא נשיקה)+ שכבה דקה של חמאת בוטנים.

א. ערב: סלט ירקות חתוך מתובל במיץ לימון ומלח+ ברוקולי טרי מאודה+ תירס שלם וקצת+ ולקינוח דלורית טעימה עם כפית (כן רק כפית בשביל כל הדלורית) של סוכר וקינמון בתנור (בטוסטר אובן). ממש טעים, ממש ממש משביע, וממש בריא... התמונות בפוסט זה הן מארוחת הערב הנהדרת שלנו.

ואפילו נשאר לארוחת צהריים למחר

חוויתי תחושת רעב מאוד מוזרה כשעתיים אחרי הארוחת צהריים החגיגית שלי. הצלחתי לדכאות אותה כי היא פשוט לא היתה לגיטימית, ואת הגל השני של הרעב דיכאתי בעזרת פרוסת הלחם- ניצחון!!

מילאנו מהסופר את הבית בכל טוב ואנחנו כבר לא מרגישות תחת מלחמה. להמשך דיאטה מוצלחת!

לילה טוב!