הפיכת דמיון למציאות

אנחנו בוכים מסרטים מרגשים כי המוח שלנו לא מבדיל בעצם בין סרט למציאות, טענה בת דודתי בעודנו נוסעות בכביש החשוך והמפותל דרומה במוצ"ש חורפי חם מהרגיל, דמיוננו משתלט עלינו ומסלף את המציאות לנגד עינינו.
משמע, הדמיון שלנו הוא כלי חזק ובעזרתו ניתן לשלוט ברגשותנו, ולפיכך במעשנו.
אם נשליך את הסיטואציה עלי (כמו שאני רגילה לעשות), זה אומר בעצם שבזכות דמיוני (העשיר) אצליח לשלוט ברגשותיי העזים כלפי אוכל. "נהרות לא יכבו את האהבה" שאני יכולה להרגיש לפעמים לרוטב בולונז מופלא, או לחלופין לרוגלך חם ביום שישי. מה שאדמיין זאת המציאות אותה אחיה.


בדמיוני הפורה אני רואה את הבלוג הזה כגלגל הצלה, כפתרון היצירתי האחרון במוחי להשיל ממני את מי שאני לא. בדמיוני אני רואה את עצמי כותבת פה על התהליך (המדהים, בטח שמדהים) שאני אעבור, על הקילוגרמים שינשרו, על הסנטימטרים שיתכווצו, על הנפח הכללי שיצטמק. בדמיוני אני רואה את עשרות הקוראים שיטרפו את הפוסטים שלי כלחמניות אחרי השלג (הממ... לחמניות מישו?). בדמיוני, הבלוג הזה יתעד לעולם את הדרך הקשה של בחורה שמנה בדרכה לאידיאל היופי המערבי (כן, אני הופכת את החולשות שלי לאידיאלים, אז מה?!), הרגשות הסוחפים ואולי גם כמה אנקדוטות משעשעות מחיי היום יום (לא תאמינו איזה כלב ראינו היום..).


אני רואה זאת בדמיוני-- והופכת דמיון זה למציאות

כותבת הבלוג אינה אשת מקצוע, או רופאה. הבלוג הוא יומן אישי ולא נועד לחיקוי או לטיפול במקרים אישיים.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2012

השבוע בו הפסקתי לעשן

אז כן, בנוסף לעודף משקל משמעותי אך נחמד, אני גם מעשנת.
לרוב ווינסטון לייט, לרוב כמה פעמים ביום, לפעמים אפילו עשר. משום מה ביום ראשון שעבר, בערך בשבע בערב עישנתי כהרגלי סיגריה אבל הפעם חשבתי, "פיכסה. בא לי להפסיק".
ומאז... דברים איבדו שליטה.
מצאתי את עצמי לא מעשנת כבר עשרה ימים.
לא תגידו וואלה הפסיקה לעשן. אלא, הפסקתי לעשן ועברתי צד. נהייתי מהמעצבנים. מהאלה שמבקשים מהם אש ועונים שאין להם כי הם לא מעשנים. כאילו שמישהו שאל אותם על ההרגלים הבריאותיים שלהם. כשאני שואלת מישהו איך מגיעים לאנשהו, אני רק צריכה לשמוע שהוא לא יודע, ואולי הוא יכול להוסיף שהוא לא מכאן. אני ממש לא מעוניינת לשמוע שהורים שלו בעצם עלו מברית המועצות וזרקו אותם במצפה רמון, אז אחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא החליט לנסוע לתל אביב לנסות את מזלו שם, כדי להוכיח לנו אבל בעיקר לעצמו שהוא יותר מרק בן של עולה חדש ולכן הוא לא יודע איך מוצאים את השוק הבדואי בבאר שבע. בקיצור, אם אין לך אש, אני ממש לא מעוניינת לשמוע שאתה לא מעשן (בשביל זה ספגתם את הדוגמא הקטלנית ממקודם). אז אף אחד לא העיז לבקש אש בינתיים אבל כן זרקתי לאנשים שהם מסריחים מסיגריות ועשיתי סצנות שלמות מכך שאני לא יכולה לשבת בחוץ עם כולם במהלך חתונה, כי אני לא מעשנת ונשארתי ללקט תלתלי סלק מהסלט.

האמת שמאז שהפסקתי לעשן החיים שלי רק נהיו גרועים יותר. אני יודעת שזה לא פוליטקלי קורקט לומר והייתי צריכה לספר שמאז שהפסקתי לשאוף עשן ולפי גורמים שונים גם 43 חומרים מסרטנים, החיים שלי נהיו ורודים יותר. שהתחלתי לרוץ מרתונים, לקפץ מעל גדרות במקום ללכת מסביב, לטפס שבעה גרמי מדרגות בזמן שאני שרה, ולהתיישב בחינניות על הספה כאילו לא עברתי מיני מרתון כרגע. אבל לא. כמובן שלא.
מאז שהפסקתי לעשן, נהייתי מצוננת, לא הפסקתי להשתעל, כאב לי הראש, אכלתי יותר מהרגיל, הייתי יותר עצבנית ומעצבנת מהרגיל וכל הזמן הייתי צריכה לירוק דברים שונים ומשונים (טו מאצ'?!), בקיצור חגיגה.
הגמילה המשונה הזו מעלה בי תהיות רבות, לדוגמא, נכון שלא מעשנים חיים יותר שנים ממעשנים, אבל הם חיים אותם מבלי לעשן במהלכם. מה טוב בזה? האם אנחנו לא שואפים (שואפים... הממ...) לאיכות ולא כמות?! 
החיים פחות יפים ללא סיגריות, זה מה שאני מגלה כרגע. כבר אין ממש טעם לשבת על הדשא, לשבת על ספסל או לשבת בכל מקום שהוא תחת כיפת השמיים. מה טוב בלצאת לבירה אם לא מעשנים בין שלוק לשלוק? ובכלל כל המפגש עם חברים הרבה פחות מעניין כשלא מעשנים כל כמה דקות. 
נראה לי ברור כשמש, שמדובר בהתמכרות, כנראה שהחפיסות קצת צדקו. אבל יש פה משהו אחר. אנחנו לא ממש מכורים לכל הרעל שנכנס לתוכנו. כי עובדה שהגוף שלי חוגג את זה שהפסקתי עם זה. כמובן שחוגג זו מילה יפה, אבל מה שקורה זה שכל הרוע ממהר לצאת החוצה בכל מיני צורות לא נעימות. וזה כמובן חיובי. עושה רושם שהתמכרנו להתמכרות, התמכרנו לזה שאנחנו נאלצים להפסיק את החיים שלנו כל כמה שעות ולקפץ החוצה, לחפש מצת ולשאוף. אקט שברור שהוא לא בריא, אבל הוא כה מהנה גוד דאם איט. 
 הדג נחש טענו שיותר קל לתלוש לעצמנו את השן מאשר להפסיק לעשן. האמנם? האמנם עשיתי זאת?
ואם כן, אז בשביל מה?

כרגע עבר שבוע. היה שבוע קשה. אבל הוא עבר (ועימו עוד כמה ימים, בל נשכח). כנראה שחסכתי בערך 75 ש"ח, שזה bjns. בימים עברו הייתי הולכת לטאואר רקורדס לקנות דיסק.
שישו ושמחו.

2 תגובות:

  1. לייק לייק לייק!

    השבמחק
  2. "הרוע" הזה שאת מדברת עליו הוא רק ההתחלה.. בהתחלה קשה להפסיק להעשן, קשה לעשות דיאטה, קשה לשבת ללמוד, קשה לקום מוקדם בבוקר כי יש את השלב של העייפות הכרונית. אבל אחרי שעוברים את הקטע הזה... התגמול הוא גדול, לא?

    השבמחק