אחת? אחת שתיים?! שומעים אותי? זוכרים אותי? סולחים לי שלא כתבתי מאז תחילת 2012?
אם כל התשובות לשאלות היו כן, חוץ מכמובן השתיים הראשונות, הרשו לי להמשיך, ובואו נשים את העבר המשמים מאחורינו. עשינו זאת? איזה יופי...
אז מה שקרה בשנה האחרונה הינו דבר מעניין פגשתי אישה, באתי אליה כל שבוע (לרוב ביום שני, בתשע בבוקר, אם שאלתם את עצמכם איפה הייתי), נשקלתי כל פעם. לפעמים התרגשתי, לרוב התאכזבתי, לרוב גם אחרי שהתרגשתי התאכזבתי, כי אני כזאת, שמה רף שאני יודעת שלא אעמוד בו כדי שתמיד אתאכזב, כי יותר קל להתאכזב מאשר אשכרה לעשות שינוי (וואו איזה כבד פה רבותיי ואנחנו רק בפסקה הראשונה), התיישבתי דיברנו על הא ודא, לרוב על מה שהראה המשקל ולא רק. ואז שתיתי כוס מים, כי ניסיתי להימנע בבוקר של השקילה מלאכול או לשתות, כי אני תינוקת, וכך חוזר חלילה. כל שבוע. כארבעים שבועות. במהלך אותם שבועות ארוכים השלתי ממשקלי 14 ק"ג, יאפ יאפ יאפ, 14 ק"ג.
עשיתי זאת לאט ועשיתי זאת בטוח (או שלא, פרטים בהמשך), בעיקר בעזרת שבועות מוצלחים בהם עשיתי קניות גדולות ויקרות של ירקות, פריכיות (ולא ל' לא אומרים פירכיות, הסגולה של החרא הזה זה שזה פריך, לא שזה פירך), טיבעול, בשר טחון ולחם קל. אפילו היה קצת ספורט בתהליך. אבל אחרי ארבעים שבועות, קצת התעייפתי, הגעתי לשיא משקלי (נמוך, ברוכשם!) שלא נצפה במחוזותינו כבר שנים ארוכות, כנראה שנבהלתי/ השתעממתי/ סיימתי את התואר/ טסתי ללונדון (מחק את המיותר), והחלטתי שמפה אני ממשיכה לבד, כאשר במוחי המעוות זה אומר, חוזרים להשמין ולא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. שזה כמובן, ליידיז אנד ג'נטלמן הגיוני מאוד כאשר עוסקים בהרס עצמי בצורה כל כך מקצועית כמוני (וואו, וואו...).
ותראו מה קרה באופן מפתיע ביותר, עבר חודש, והבגדים טיפה יותר צמודים, הסנטר טיפה יותר מציץ, האזורים האחרים בסופר מתחילים לחגוג על חשבוני ומכיוון שאני כבר לא מוצאת את עצמי אצל אותה אישה נחמדה, אני לא יודעת בדיוק מה הנזקים, אבל זה שלא הצלחתי למצוא שמלה עדיין לחתונה של אח שלי שממש מעבר לפינה, אומרת לי את הכל. והעגלה אפילו לא נראית באופק.
ואז נזכרתי בבלוג, ונזכרתי שאני לא לבד, ונזכרתי שאני יכולה לעשות את זה, כי אני אותה בחורה שקמה פעם בשבוע ונשקלה, ואם עשיתי את זה עד לפני חודש אני יכולה להמשיך ולעשות זאת שוב. נזכרתי שהחיים לא נגמרו (טפו טפו) ושאין סיבה להמשיך להעביר אותם במשקל אסטרונומי ושלמרות שאני מאוד אוהבת (ושונאת) לאכול, לאפות ולבשל, לקרוא מתכונים, לבזבז שעות בבלוגי אוכל שונים כמו זה וזה, אפשר עדיין לעשות זאת במידה 38 (טוב נו, אסתפק גם ב42).
אז הנה אני כאן, שעה ושבע עשרה דקות אחרי בלוג דיי 2012, באיחור אופנתי כמובן, שלמרות שסביב העולם הוירטואלי זה אומר שצריך להמליץ על בלוגים אחרים, אני משנה את החוקים ובוחרת להמליץ לעצמי על הבלוג הזה שוב. אני צריכה אאוטלט (שקע?!) חדש כדי שהצלחתי לא תרד לטמיון, ואני זוכרת חסד נעורים לבלוג החמוד הזה, ואני חוזרת לנצל את הבמה (גם אם האולם לא מלא במיוחד) ולנסות לעשות את זה שוב.
אז... לטס דו ט'יס ביצ'ס!!
מחר יום חדש, Woo Hoo!
אם כל התשובות לשאלות היו כן, חוץ מכמובן השתיים הראשונות, הרשו לי להמשיך, ובואו נשים את העבר המשמים מאחורינו. עשינו זאת? איזה יופי...
אז מה שקרה בשנה האחרונה הינו דבר מעניין פגשתי אישה, באתי אליה כל שבוע (לרוב ביום שני, בתשע בבוקר, אם שאלתם את עצמכם איפה הייתי), נשקלתי כל פעם. לפעמים התרגשתי, לרוב התאכזבתי, לרוב גם אחרי שהתרגשתי התאכזבתי, כי אני כזאת, שמה רף שאני יודעת שלא אעמוד בו כדי שתמיד אתאכזב, כי יותר קל להתאכזב מאשר אשכרה לעשות שינוי (וואו איזה כבד פה רבותיי ואנחנו רק בפסקה הראשונה), התיישבתי דיברנו על הא ודא, לרוב על מה שהראה המשקל ולא רק. ואז שתיתי כוס מים, כי ניסיתי להימנע בבוקר של השקילה מלאכול או לשתות, כי אני תינוקת, וכך חוזר חלילה. כל שבוע. כארבעים שבועות. במהלך אותם שבועות ארוכים השלתי ממשקלי 14 ק"ג, יאפ יאפ יאפ, 14 ק"ג.
עשיתי זאת לאט ועשיתי זאת בטוח (או שלא, פרטים בהמשך), בעיקר בעזרת שבועות מוצלחים בהם עשיתי קניות גדולות ויקרות של ירקות, פריכיות (ולא ל' לא אומרים פירכיות, הסגולה של החרא הזה זה שזה פריך, לא שזה פירך), טיבעול, בשר טחון ולחם קל. אפילו היה קצת ספורט בתהליך. אבל אחרי ארבעים שבועות, קצת התעייפתי, הגעתי לשיא משקלי (נמוך, ברוכשם!) שלא נצפה במחוזותינו כבר שנים ארוכות, כנראה שנבהלתי/ השתעממתי/ סיימתי את התואר/ טסתי ללונדון (מחק את המיותר), והחלטתי שמפה אני ממשיכה לבד, כאשר במוחי המעוות זה אומר, חוזרים להשמין ולא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. שזה כמובן, ליידיז אנד ג'נטלמן הגיוני מאוד כאשר עוסקים בהרס עצמי בצורה כל כך מקצועית כמוני (וואו, וואו...).
ותראו מה קרה באופן מפתיע ביותר, עבר חודש, והבגדים טיפה יותר צמודים, הסנטר טיפה יותר מציץ, האזורים האחרים בסופר מתחילים לחגוג על חשבוני ומכיוון שאני כבר לא מוצאת את עצמי אצל אותה אישה נחמדה, אני לא יודעת בדיוק מה הנזקים, אבל זה שלא הצלחתי למצוא שמלה עדיין לחתונה של אח שלי שממש מעבר לפינה, אומרת לי את הכל. והעגלה אפילו לא נראית באופק.
ואז נזכרתי בבלוג, ונזכרתי שאני לא לבד, ונזכרתי שאני יכולה לעשות את זה, כי אני אותה בחורה שקמה פעם בשבוע ונשקלה, ואם עשיתי את זה עד לפני חודש אני יכולה להמשיך ולעשות זאת שוב. נזכרתי שהחיים לא נגמרו (טפו טפו) ושאין סיבה להמשיך להעביר אותם במשקל אסטרונומי ושלמרות שאני מאוד אוהבת (ושונאת) לאכול, לאפות ולבשל, לקרוא מתכונים, לבזבז שעות בבלוגי אוכל שונים כמו זה וזה, אפשר עדיין לעשות זאת במידה 38 (טוב נו, אסתפק גם ב42).
אז הנה אני כאן, שעה ושבע עשרה דקות אחרי בלוג דיי 2012, באיחור אופנתי כמובן, שלמרות שסביב העולם הוירטואלי זה אומר שצריך להמליץ על בלוגים אחרים, אני משנה את החוקים ובוחרת להמליץ לעצמי על הבלוג הזה שוב. אני צריכה אאוטלט (שקע?!) חדש כדי שהצלחתי לא תרד לטמיון, ואני זוכרת חסד נעורים לבלוג החמוד הזה, ואני חוזרת לנצל את הבמה (גם אם האולם לא מלא במיוחד) ולנסות לעשות את זה שוב.
אז... לטס דו ט'יס ביצ'ס!!
מחר יום חדש, Woo Hoo!
איזו כתיבה קולחת ויפה,
השבמחקושתדעי שיש דרך לסיים את מסלול העליות והירידות