הפיכת דמיון למציאות

אנחנו בוכים מסרטים מרגשים כי המוח שלנו לא מבדיל בעצם בין סרט למציאות, טענה בת דודתי בעודנו נוסעות בכביש החשוך והמפותל דרומה במוצ"ש חורפי חם מהרגיל, דמיוננו משתלט עלינו ומסלף את המציאות לנגד עינינו.
משמע, הדמיון שלנו הוא כלי חזק ובעזרתו ניתן לשלוט ברגשותנו, ולפיכך במעשנו.
אם נשליך את הסיטואציה עלי (כמו שאני רגילה לעשות), זה אומר בעצם שבזכות דמיוני (העשיר) אצליח לשלוט ברגשותיי העזים כלפי אוכל. "נהרות לא יכבו את האהבה" שאני יכולה להרגיש לפעמים לרוטב בולונז מופלא, או לחלופין לרוגלך חם ביום שישי. מה שאדמיין זאת המציאות אותה אחיה.


בדמיוני הפורה אני רואה את הבלוג הזה כגלגל הצלה, כפתרון היצירתי האחרון במוחי להשיל ממני את מי שאני לא. בדמיוני אני רואה את עצמי כותבת פה על התהליך (המדהים, בטח שמדהים) שאני אעבור, על הקילוגרמים שינשרו, על הסנטימטרים שיתכווצו, על הנפח הכללי שיצטמק. בדמיוני אני רואה את עשרות הקוראים שיטרפו את הפוסטים שלי כלחמניות אחרי השלג (הממ... לחמניות מישו?). בדמיוני, הבלוג הזה יתעד לעולם את הדרך הקשה של בחורה שמנה בדרכה לאידיאל היופי המערבי (כן, אני הופכת את החולשות שלי לאידיאלים, אז מה?!), הרגשות הסוחפים ואולי גם כמה אנקדוטות משעשעות מחיי היום יום (לא תאמינו איזה כלב ראינו היום..).


אני רואה זאת בדמיוני-- והופכת דמיון זה למציאות

כותבת הבלוג אינה אשת מקצוע, או רופאה. הבלוג הוא יומן אישי ולא נועד לחיקוי או לטיפול במקרים אישיים.

יום שלישי, 1 במרץ 2011

100% תפוחי אדמה


נתקלתי במקרה (טוב, לא במקרה וזאת לא היתה ממש היתקלות, אלא יותר חיבוק דוב) בשקית ענקית של החטיף המוערך תפוצ'יפס. בין נישנוש קטן לנישנוש גדול הצצתי בשקית העצומה וקלטתי את הסלוגן החדש או הישן או למי אכפת שלהם; "תפוצ'יפס, טבעי שלא תשלוט בעצמך!". וזה עיצבן אותי.

זהו, זה מה שהם מוכרים לנו- חוסר שליטה. לפי ההיגיון כשאנחנו עוברים ליד מוצר שמבטיח לנו שכשנפתח 
אותו היצר החייתי שלנו יפעל, לא נוכל להפסיק לכרסם ואח"כ עוד נלקק את האצבעות, אותו הגיון אומר שהיינו אמורים לרוץ מבוהלים לעבר היוגורטים.  זה מה שחסר לנו? פחות דברים שלא יהיו בשליטה שלנו? לא מספיק לנו שאנחנו לא שולטים במזג האוויר, בתוחלת החיים, במחירי הדלק ברגשות של אחרים- אנחנו מחפשים גם את החוסר שליטה שלנו בחטיפים?! כאילו, דווקא לדחוף את עצמנו לקצה. כי הרי אם לא נשלוט בעצמנו, כמו שבאמת הרבה פעמים קורה במצבים כאלה, ונסיים את החבילה, ונרגיש צמאים אז נשתה קולה, ואז נרגיש רע עם עצמנו אבל עדיין לא נהיה שבעים, וגם ככה הלכה הדיאטה להיום, אז וואלה נזמין פיצה, פיצה וקינוח ונחתום את העסק עם סיגריה. וכל זה כי איבדנו שליטה מהתפוצ'יפס. מעניין מה תהיה תגובת הקהל אם יפרסמו את הסלוגן "טבעי שלא תשלוט בעצמך!" גם על גבי כדורים נגד דיכאון, או כדורים לאקדח או כדורים פורחים (טוב, הגזמתי...). שליטה זה שליטה, ונכון לא צריכים לשלוט תמיד, אבל וואלה כשניצבים מול שקית תפוצ'יפס עצומה, זה ממש לא הזמן להפסיק.

שבוע שעבר בעצתה של הסופרת שהתארחה אצל אופרה הצבתי לעצמי כמה מטרות שבועיות, שכחתם? תקראו את הפוסט הקודם. והרי לתוצאות: הפעם הראשונה שישבתי ואכלתי (לבד) וניסיתי להקשיב לקיבתי המתמלאת היתה נהדרת. הפסקתי אחרי כשלושת רבעי מהמנה, הייתי מלאה ודשנה. כן, רציתי להמשיך לאכול, אך למרבה ההפתעה (או שלא) דווקא מטעמים כלכליים. הזמנתי סלט יקר בארומה וכאב לי הלב לא לקבל את התמורה של כספי. אבל הפסקתי שזה אחלה. בשאר השבוע הייתי בהקשבה די טובה ובאמת לא הגעתי למצב שאני מרגישה מפוצצת שזה די מהפכני. לאכול כשאני רעבה היה מסובך יותר. עוד פעם, כי מי רעב כיום? אבל גם כשהייתי רעבה, התחושה היתה לי כה משונה שלא ידעתי אם זה רעב או סתם מיגרנה.. אני אמשיך להתאמן על התחושה הזו.. אבל נכשלתי ב-לא לאכול מול טלוויזיה. זה כל כך מושרש אצלי, הצורך לנתק את המודעות שלי מהצלחת, שממש לא הצלחתי לעמוד במשימה הזאת. אבל זה לא מפסיק, עוד שבוע, עוד הזדמנות, עוד נסיון. אז הפעם במשימה השבועית:

להמשיך ולהקשיב ולנסות להבין מה דוחף אותי להמשיך לאכול, להשתדל להיות מרוכזת בצלחת ולא בריאליטי, לאכול כשאני רעבה, ובנוסף החידוש המעניין: לנסות לאכול תמיד כשמישהו אחר יכול לראות אותך. מעניין לא? אני אוכלת הכי הרבה כשאני לבד, גם מפאת הפאדיחה הכרוכה בלטחון בחייתיות וגם כי אני ממלאת את הלבד שלי באוכל. אז החוק אומר תמיד לאכול כשאני בשדה ראיה של מישהו אחר, ואם אין מישהו כזה, לעשות כאילו. אני מתרגשת מהתוצאות של החוק, הוא יכול להיטיב עימי מליינטלפים.

ומילה לסיום, אני מאוד נהנת לכתוב ולכתוב ולכתוב לעצמי ובאמת אין לי מושג מי מכן קוראת או מיישמת. אז חשבתי שאם מישהי גם נהנת מהטיפים, או מנסה להשתתף בתהליך, בבקשה הרגישי חופשי לכתוב כאן למטה בתגובות איך את מתמודדת עם הצלחת שלך, והאם הטיפים האחרונים עוזרים לך. אני בטוח אשמח לשמוע.. 

6 תגובות:

  1. התגובה שלי נעלמה
    תמר, רציתי להגיד שאוכל זה טעים ומדהים וקשה לעצור את עצמנו, ופעילות גופנית עוזרת לרגשות אשמה!

    השבמחק
  2. הטיפ שלי בעניין אוכל שהוכיח את עצמו היום- במסגרת הלימודים שלי היה לי קורס על תזונה על ידי דוקטורנטית לא שפויה וקצת אובססיבית לבריאות... והיום כשהלכתי לקנות לי צהריים במסעדת פועלים מובן שהיישרתי עיניים אל השניצל או המוסקה נוטפת השמן אבל אמרתי לעצמי, לא! אני אקח בשר בקר רזה וטעים כפי שהדיאטנית אמרה שכדאי לאכול וכך עשיתי.. לקחתי פיסת פיסת בקר עם פטריות ואורז לבן וסלט ומים מינרלים. והאמת ? היה טעים! :-)

    השבמחק
  3. מעניין, כן!
    עכשיו שאת מדברת על ערכים אוניברסליים כמו חזירות קפיטליסטית הכל מקבל משמעות אחרת לגמרי. ככה אפשר להתחיל בדיאטה כמו שצריך כי על ערכים כאלה אי אפשר לוותר...
    צחוק צחוק, אבל רעיון יפה!
    תגובה נאה?

    השבמחק
  4. טוב, קודם כל אחלה משימה- הייתי רעבה- ממש פשוט כשאת אמא עובדת!!
    התיישבתי עם עצמי לאכול- ופתאום שמתי לב ששנים לא הקשבתי לעצמי אוכלת.....-אז כבר תודה,
    טוב- המשכתי כי: 1. אני אוהבת את עצמי דרך האוכל- נשמע מוזר אך אמיתי ביותר
    2. היה לי טעים בפה- אני יודעת שצרפתים טועמים ויורקים- אבל אני ישראלית
    3. סתם- יצאתי מריכוז- וכשזה עם עוד אנשים בכלל- האכילה היא ארוע השתתפות חובה.
    מה דעתך???
    מחכה למשימה הבאה...

    השבמחק
  5. you got a friend in me

    השבמחק
  6. מה זה ההודעה המוזרה למעלה???

    הגיע הזמן לשלב הבא- זיהיתי את המשפט מה אני עושה איתו? אוכלת....? סתם, אם הבנתי נכון זה המשפט שמונע ממני להשיל את מה שמיותר???
    טוב- ולשאלת השאלות שהופכת את הבלוג שלך לרלוונטי לכולנו- מה קורה עם המתוקים??? הרי לשבת בשקט רעבים אפשרי- אבל להפסיק???
    המתוקים- זה הפיתוי הרציני- אם תגלי נוסחה- תגלי לנו

    השבמחק