100% תפוחי אדמה

נתקלתי במקרה (טוב, לא במקרה וזאת לא היתה ממש היתקלות, אלא יותר חיבוק דוב) בשקית ענקית של החטיף המוערך תפוצ'יפס. בין נישנוש קטן לנישנוש גדול הצצתי בשקית העצומה וקלטתי את הסלוגן החדש או הישן או למי אכפת שלהם; "תפוצ'יפס, טבעי שלא תשלוט בעצמך!". וזה עיצבן אותי.

זהו, זה מה שהם מוכרים לנו- חוסר שליטה. לפי ההיגיון כשאנחנו עוברים ליד מוצר שמבטיח לנו שכשנפתח 

אותו היצר החייתי שלנו יפעל, לא נוכל להפסיק לכרסם ואח"כ עוד נלקק את האצבעות, אותו הגיון אומר שהיינו אמורים לרוץ מבוהלים לעבר היוגורטים.  זה מה שחסר לנו? פחות דברים שלא יהיו בשליטה שלנו? לא מספיק לנו שאנחנו לא שולטים במזג האוויר, בתוחלת החיים, במחירי הדלק ברגשות של אחרים- אנחנו מחפשים גם את החוסר שליטה שלנו בחטיפים?! כאילו, דווקא לדחוף את עצמנו לקצה. כי הרי אם לא נשלוט בעצמנו, כמו שבאמת הרבה פעמים קורה במצבים כאלה, ונסיים את החבילה, ונרגיש צמאים אז נשתה קולה, ואז נרגיש רע עם עצמנו אבל עדיין לא נהיה שבעים, וגם ככה הלכה הדיאטה להיום, אז וואלה נזמין פיצה, פיצה וקינוח ונחתום את העסק עם סיגריה. וכל זה כי איבדנו שליטה מהתפוצ'יפס. מעניין מה תהיה תגובת הקהל אם יפרסמו את הסלוגן "טבעי שלא תשלוט בעצמך!" גם על גבי כדורים נגד דיכאון, או כדורים לאקדח או כדורים פורחים (טוב, הגזמתי...). שליטה זה שליטה, ונכון לא צריכים לשלוט תמיד, אבל וואלה כשניצבים מול שקית תפוצ'יפס עצומה, זה ממש לא הזמן להפסיק.

שבוע שעבר בעצתה של הסופרת שהתארחה אצל אופרה הצבתי לעצמי כמה מטרות שבועיות, שכחתם? תקראו את הפוסט הקודם. והרי לתוצאות: הפעם הראשונה שישבתי ואכלתי (לבד) וניסיתי להקשיב לקיבתי המתמלאת היתה נהדרת. הפסקתי אחרי כשלושת רבעי מהמנה, הייתי מלאה ודשנה. כן, רציתי להמשיך לאכול, אך למרבה ההפתעה (או שלא) דווקא מטעמים כלכליים. הזמנתי סלט יקר בארומה וכאב לי הלב לא לקבל את התמורה של כספי. אבל הפסקתי שזה אחלה. בשאר השבוע הייתי בהקשבה די טובה ובאמת לא הגעתי למצב שאני מרגישה מפוצצת שזה די מהפכני. לאכול כשאני רעבה היה מסובך יותר. עוד פעם, כי מי רעב כיום? אבל גם כשהייתי רעבה, התחושה היתה לי כה משונה שלא ידעתי אם זה רעב או סתם מיגרנה.. אני אמשיך להתאמן על התחושה הזו.. אבל נכשלתי ב-לא לאכול מול טלוויזיה. זה כל כך מושרש אצלי, הצורך לנתק את המודעות שלי מהצלחת, שממש לא הצלחתי לעמוד במשימה הזאת. אבל זה לא מפסיק, עוד שבוע, עוד הזדמנות, עוד נסיון. אז הפעם במשימה השבועית:

להמשיך ולהקשיב ולנסות להבין מה דוחף אותי להמשיך לאכול, להשתדל להיות מרוכזת בצלחת ולא בריאליטי, לאכול כשאני רעבה, ובנוסף החידוש המעניין: לנסות לאכול תמיד כשמישהו אחר יכול לראות אותך. מעניין לא? אני אוכלת הכי הרבה כשאני לבד, גם מפאת הפאדיחה הכרוכה בלטחון בחייתיות וגם כי אני ממלאת את הלבד שלי באוכל. אז החוק אומר תמיד לאכול כשאני בשדה ראיה של מישהו אחר, ואם אין מישהו כזה, לעשות כאילו. אני מתרגשת מהתוצאות של החוק, הוא יכול להיטיב עימי מליינטלפים.

ומילה לסיום, אני מאוד נהנת לכתוב ולכתוב ולכתוב לעצמי ובאמת אין לי מושג מי מכן קוראת או מיישמת. אז חשבתי שאם מישהי גם נהנת מהטיפים, או מנסה להשתתף בתהליך, בבקשה הרגישי חופשי לכתוב כאן למטה בתגובות איך את מתמודדת עם הצלחת שלך, והאם הטיפים האחרונים עוזרים לך. אני בטוח אשמח לשמוע..