It starts in my toes, makes me crinkle my noise…

יש לי בשורות מרגשות, יצאתי מהבור. אני בחוץ!! אולי מוקדם מדי לחגוג, אבל כזו אני, מוקדמת מדי. אני מרגישה טוב. אני מרגישה בריאה, עם כוחות מחודשים, רון בלב, ותה ביד. אולי זה הגשם ששוטף את החיים, אולי בזכות המסע בצפון, אולי זה בגלל שלא אכלתי קמח לבן כבר כמה יממות, אולי זה מרק העוף המהביל, ואולי אולי זה פשוט קורה. הסופה חלפה, העננים התפזרו (הפוסט במוטיב חורפי, תסתכלו החוצה ותבינו למה). חזרתי להרגיש. אחחח... רגשות זה אחלה בחלה. תודה שסבלתם את השבועיים האחרונים שלי בחום והבנה. אתם יכולים להתחיל לא לסבול אותי שוב.

ומה עם הדיאטה? הכל טוב. אכלתי היום ירקות בטעם ריסוס (נאמי), חמוצים שבשבת גילינו שיש בהם כמה כפיות סוכר סוררות, הכנתי סיר עוף ענק שנזלל בחיבה רבה, טחינה טעימה, סלט, לחם, כמה קוביות שוקולד מריר, המון תה צמחים. מלא דברים טובים שמוסיפים להרגשה הטובה.


מכירים את השיר ההוא של רמי קליינשטיין? "משהו טוב". כן,זה פלצני לאללה, אבל היתה לי תקופה בחיים שהשיר ליווה אותי אז אני די מחבבת אותו. תירו בי. הקיצר, כל השיר מספר על מישהי שמתאהבת בו וכמה טוב להם ובלה בלה בלה. אבל הפיזמון... אוי הפיזמון ממשיך לרגש, ובמיוחד עכשיו: "כן, היה טוב. סוף כל סוף משו טוב. כמה טוב להודות היה טוב, סוף סוף משו טוב. טוב לי איתך, טוב לי נורא, כל הדרך אלייך ואליי חזרה. את ואני זה משו טוב". כשזמזמתי לעצמי ולשאר האנשים ברחוב את השיר (גם הם חשבו שזה מוזר) הקדשתי את השיר אליי, לעצמי. טוב להודות שטוב, חברים, זה פשוט טוב. בשיר הוא אומר "ראיתי אותי באישונייך, ודווקא ניראתי שובב", כשהסתכלתי במראה אתמול הרגשתי אותו דבר.


אני יודעת שהנפילה מגבוה תהיה כואבת יותר, אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה, למרות שאני יודעת שקשה להרגיש טוב לתקופה מאוד ארוכה. אבל אנחנו נוטים להתעלם מתחושות טובות, ורק לשתף ברעות (תשאלו את היומנים האישיים שלי..) ואני לא אעבור על תחושותיי בשתיקה. כשניפול נתמודד, בינתיים: טוב לי איתי, טוב לי נורא, כל הדרך אלייך ואליי חזרה. את ואני זה משהו טוב.


ואם אין לכם מושג על מה אני מדברת, הנה השיר:

כתרי וצור, הדיירים הכי חדשים של העולם שלי יצא להכיר, כמה טוב שבאתם!

מסעות תמר בארץ הקודש

אני יוצאת למסע קצר. ומצפה לכך בקוצר רוח... הדריכה במקום לא עושה לי טוב, ואני משערת שגם לא להרבה מכם. יש לי שאיפות, ואני מקווה שהם יתגשמו בזכות טיול קצר ומרגש בנופי ארצנו. ברור שזאת שאיפה גדולה, אבל זה טיבן של שאיפות. כמו שאיפה פיזית, של אוויר נקי הממלא את חזנו ברוגע ומדרבן להמשיך ולנשום, כך שאיפותינו הרוחניות. השאיפות שלי ממלאות באוויר אך פעמים גם חונקות אותי. הפחד מהקריסה של אחרי השאיפה הוא משתק. ואני פוחדת כבר כמה שבועות. אני פוחדת שלא אצליח במהפך. אני פוחדת שאין לי את הכלים לעשות את זה, ואני עוד יותר פוחדת לצאת ולהשיג את אותם כלים. ולכן אני יוצאת לטיול... אני שואפת לצאת מהקוביה שלי, להפסיק לפחד ולחזור עם רשמים אופטימיים. אני רוצה להתחדש בכוחות חדשים, בשמחה, ובאמונה חזקה לעתיד ורוד יותר. לי זה לא נשמע קל במיוחד, אבל הרי כולנו יודעים, שאם קל לנו אז זה אומר שאנחנו בירידה.

אז הלוואי וימשיך להיות קשה.

בקריאה השניה, הפוסט הקצר נשמע לי טראגי, בטח גם לכם. אבל הוא לא.. הוא נכתב בשמחה ותקווה אמיתית. שזה יפה לא?

מבראשית

כמו ששמתם לב, ואני מקווה ששמתם לב, לא כתבתי פוסט חדש כבר די הרבה זמן, ואפילו הפוסטים האחרונים שכן כתבתי קצת התחמקו מסדר היום. האמת (והאמת היא תמיד קשה) היא שהתבטטתי. מלשון בטטה (עוד מילה לאוסף, בסוף נוציא לקסיקון מילים וניבים מהפכני). אני פוחדת להיתקל במשקל בימים הקרובים, כי אם אשקל, כנראה שאעלה ואם אעלה אאלץ לדווח ואם אדווח זה יהיה לא נעים, וחוסר נעימות מוביל ללעיסה עצבנית של מזון תעשייתי, מה שסוגר את מעגל הרוע הזה עם מסקנה ברורה מאוד. לא להישקל.  

אוף, זה עצוב. ואני עצובה. ומזג האוויר גם די מדוכדך. תכננתי לכתוב פוסט ברגע שיהיה לי יום דיאטטי מוצלח לספר עליו ולאור זה שלא כתבתי כבר כמעט שבוע, עניין העצב די מובן. יש שיאמרו שאני צריכה מסגרת יותר נוקשה, ויש שיאמרו שזה רק כוח רצון- ואני כבר עייפה מלשכנע אותם בצדקת דרכי, שאני אמורה להצליח לבד, ושכח רצון הינו המצאה פיקטיבית שנועדה לבאס את המין הנשי. המונח צדקת דרכי בכלליות הוא מושג די בעייתי בעיניי. איך מישהו (או במקרה הזה מישהי) יכול להיות כל כך בטוח שדרכו צודקת עד שהוא מתאר אותה בעזרת המונח המתנשא "צדקת דרכי"?! אז האמת שאני לא כל כך בטוחה בדרך הזאת, כמו שאני לא בטוחה בשום דבר, אבל אני לא מוכנה לרדת מהדרך הזאת עדיין. כשהלך לי טוב הרגשתי מופלא, ועכשיו שהולך גרוע, אני מרגישה רע. משמע, רגשותיי עדיין די מותאמים למציאות. ואני הולכת עם רגשותיי. אני לא מתיימרת להשתמש בביטוי הנ"ל אבל אני כן צריכה להתמודד עם הפיל בחדר, והפיל הזה הוא בכלל פילה. ואני אמשיך עם הבלוג, ואני אקווה לטוב, ואני אוריד את מינון הפופקורן והשוקולד (כן, הצלחתי לשכנע את עצמי שזה תפריט מאוזן..), ואוציא את נעלי הספורט מהארון עוד פעם. אוכל יותר ירקות, אחזור ליטול את ויטמיניי, אשתה יותר מים, אטפס ביותר גרמי מדרגות, ומי יודע אולי גם אתחיל לסרוג צעיף...

 בספר שציטטתי בתחילת הפרוייקט הסקנדלי הזה, הם אומרים שאם נופלים מהעגלה, פשוט חוזרים אליה, ואם העגלה נסעה חוזרים אחורה ומחכים לבאה בתור. וכמו עגלתו של מאיר אריאל, מהעגלה שלי אני מבחינה רק באבק המיתמר. אז מה יהיה? יהיה טוב. אני אקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. ואתחיל מבראשית.

הכל עלי. הככככל עלי!

קשה לי עם ביקורת, זהו אמרתי את זה. קשה לי. אני שונאת שאנשים אחרים מנסים לשפר אותי. אני כה שונאת ביקורת עד שמחקתי תגובה שמישהי אנונימית כתבה לי לפוסט הקודם (אני מקווה שזאת אנונימית אמיתית, אחרת אמצא אותך, אחת מחברותיי, וארה בך), תגובה שמנסה לתקן את שגיאותיי התחביריות. אני לא באה למטבח שלך ומוסיפה לסיר שעל האש עוד שתי כפות כורכום. נכון? למרות שבמתכון מומלץ לעשות זאת (השוואה חלשה, גם בעיניי..).

במהלך השנים למדתי להתמודד עם סוגי ביקורת שונים; בלימודים ניסיתי להפסיק לפטפט, ובעבודה ניסיתי להתלבש יותר מכובד, משמע עם ביקורת מקצועית למדתי בערך-לפעמים-מדי פעם להתמודד. אני חושבת שכתבתי את זה באחד הפוסטים שכאשר העירו לי על אוכל הרשתי לעצמי להנות מעוד שניצל. יש לביקורת אישית מהסוג הזה (ומסוגים רבים ואחרים) את האפקט הכמעט הפוך עלי. אז מדוע מישהי שכה שונאת עזרה מבחוץ כאשר לא ביקשה זאת, מפרסמת את נפתולי ליבה באינטרנט? הרי אני רק מרימה להנחתות. כל כישלון קטן מוביל על דרך הטבע, לאנשים שמנסים לעזור, לייעץ, להתערב וכן גם להעביר ביקורת...

No man is an Island, ועל כן האחריות החברתית שלנו, שלי, היא להיעזר בקהילה התומכת שבניתי סביבי. ואלוהים זאת קהילה מעולה. יש לי קבוצת תמיכה ניידת, למי עוד יש דבר כזה? אז תקשיבו לי טוב, הביקורת שאני מקבלת היא בונה. היא בונה! ובנוסף לשאר ההשתדלויות שאני מנסה לעשות בזמני החופשי בימים האחרונים, אני מכניסה את זה לרשימה. לא כל מילת ביקורת פוגעת לגמרי ביסודות עליהם אני עומדת. ואני אחזור על זה: לא כל מילת ביקורת פוגעת לגמרי ביסודות של חיי. אותה קהילה, אותה קבוצת תמיכה, אותה משפחה, אתם- אתם יודעים מה טוב לי. ואני שמחה לשמוע את דעתכם החטטנית. ותודה לכם על זה, מכל הלב.  אבל...

על יוני בלוך החמוד שמעתם? הוא אומר הכול יותר טוב ממני, ועל כן אשאיל ממנו את המשפט הנהדר מהשיר הנהדר שלו "אחריות" (נשמע רלבנטי, לא?!). אני נחשבת בכל מדינות העולם, לאדם מבוגר. אדם מבוגר שיש לו קשיים ושמנסה לעבוד עליהם. אז רק תזכרו שהכול עלי. הכול עלי. הכול עלי. לא לדאוג יותר מדי. הכול עלי. יש אנשים שמוטלת עליהם את האחריות על העולם החופשי, Damn it, אז תנו לי לדאוג לזה. בחייאת, הכול עלי. ועם ביקורות מסוגים שונים, אני אנסה להתמודד.

לא לשכוח להקשיב לשיר ואז להיתקע איתו בראש במשך חודשיים: 

קצרצר

הבטחתי לשותפותיי לארוחת הערב לספר על הקינוח שאכלתי, אז הנה, אכלתי טירמיסו. זה היה טעים, אבל מרוב כפיות היה קשה לראות את היער. שזה טריק די מוצלח, להתחלק באוכל עם חברים. כי כשבמקום לאכול מנה שלמה, אוכלים רק שליש, יש הרגשה נעימה כזו בבטן.

כשחברתי דרשה ממני לפרט על הטירמיסו (שעשיתי זאת בשמחה) היא אפילו לא ידעה על כמה עוד יש לי לפרט... זוכרים את עניין הכיבוד הקל?! אתמול אכלתי כמות בלתי נסלחת של ערגליות תות. לעוגיה הראשונה והשניה עוד היה טעם טוב כזה של תוספי טעם וריח, אבל אני ממש לא זוכרת את הטעם של העוגיה העשירית (כן כן, עשירית...). בשלב מסויים אתה אוכל מתוך אינסטינקט (די חייתי האמת) ואין לאוכל טעם של ממש אוכל אלא רק טעם לוואי של רגשי אשמה.. או אז אתה יודע שעברת את הגבול (יש עוד המון סימנים שעברת את הגבול, אבל בחרתי בדרמתי מכולם).

מתעמלים ונהנים

התעמלות גופנית היא תופעה די מוזרה כשחושבים על זה (ובוא נחשוב על זה רגע ביחד), העולם המוזר שלנו כל כך מודרני שאם נרצה לא נצטרך להזיז את הטוסיק יותר מדי. ואנחנו רוצים, מהבית לאוטו, מהאוטו למשרד, מהמשרד הביתה. מזל שאנחנו עוד הולכים לסופר ודוחפים את העגלה לפעמים.  אין לי יכולת כלכלית לקנות רכב, וזה מעולה לאללה כי אחרת מצבי היה רע ומר, החיים הסטודנטיאליים דורשים הרבה הליכה ברגל, ואם מצליחים להימנע מללכת דרך הקפיטריות, זה עושה רק טוב. ובכלל אנחנו לא פראיירים, אנחנו ממש מתאמצים, ממש מפנים משאבים לטובת הזזת גופנו ושריפת כמה קלוריות. יש כאלו שהתמכרו חזק לתחושת הזיעה הנוטפת וממש נהנים מהמאמץ. וזה נורא מרשים ללא ספק. אבל עם כל הכבוד, לא על פיכם יישק הדבר. שבו בשקט רגע.. אנחנו, השמנמנים והחביבים, מוכרחים לעשות את זה, ממש מוכרחים, את זה הרי כולם יודעים. אופרה ווינפרי, מלכת האנושות סיפרה על איך בבוקר היא עולה להליכון שלה ושונאת כל דקה. אבל היא עושה זאת כל בוקר. והיא לא היחידה, יש כמוה מליונים מתרוצצים ברחובות. ולו יהי חלקי עימהם.

והשבוע? השבוע עשיתי זאת גבירותיי, עשיתי זאת. השבוע יצרב בזיכרון כשבוע הראשון אולי אי פעם, שספירטתבתי (מילה חדשה, לתשומת ליבכם..) שלוש פעמים. ממש כל התהליך: נעלי ספורט, טרנינג, הכל. כמובן שהשבוע התחיל צולע, אבל ברגע שנגררתי החוצה בשיניים (ולא על ידי עצמי, לצערי) זה כבר התחיל להתגלגל. וזה היה כיף כיף כיף. כן, הרגשתי יותר טוב. כן, נהנתי וכן, הרגשתי חזקה שמחה ובריאה. אני יודעת שאמרתם את זה כבר שנים, ואני יודעת שחבל על כל דקה שבזבזתי על הטוסיק, וכן אמשיך להתעמל, אבל התהליך לא הושלם. אני עדיין לא נרשמת למכון כושר, ואני עדיין לא מוכנה להיכנס לחדר עם נשים עטופות בטייצים, אבל הרעיון לא נראה לי כזה מופרך, פשוט עדיין לא רלוונטי. יש לי מין הרגשה כזאת כבר שנים שאני צריכה להרזות מעט על מנת להתחיל את הדיאטה האמיתית. כאילו כדי להיכנס למכון כושר, אאלץ להשיל מעט קודם. אין לי מקום לחזור וללמוד לרקוד, שזה ללא ספק הפעילות הספורטיבית האהובה עלי, עד שאצר במעט את היקפיי. אז אני בעצם בדרך לדרך שלי. רק שלא אסור מהתלם.

תקופת הבחינות החלה (לחלקנו) והתפריט כולל מרק ירקות עשיר וטעים, מוקפץ עוף עם לקט ירקות סנפרוסט, אורז עם הפתעות, עוגיות טחינה, צנוניות טריות וזולות, לחם מלא ומדוגן (עוד מילה חדשה, אני מקווה שמישו רושם את כל אלה), ושאר ירקות. נשמע טעים לא? שיהיה לנו בהצלחה ולבריאות.  

צרות של אחרים

זה התחיל כשוויליאם קיבל דום לב ביום הולדתו של ביתו קיטי, וטבע בבריכה מול עיניה של נכדתו.לאחר מכן משפחתו גילתה שהיתה לו מאהבת ובת ממנה. כשהחליטו לאמץ את הבת כאחותם החוקית, גילו שרבקה בכלל לא הבת האמיתי של וויליאם והיא יכלה להתחיל לצאת עם בנו הצעיר של וויליאם ג'סטין. ג'סטין הוא מכור חזק לסמים רפואיים מאז שעבר טראומה קשה בעיראק. בזכות משפחתו התומכת הצליח לעבור מספר גמילות, וכבר שנתיים שלא נגע בשום דבר ממכר, עד שש ימים לפני החתונה שלו עם רבקה שבאופן מפתיע נכנסה להריון, כאשר שתה כוסית שמפניה אסורה. ג'סטין שהצליח להתקבל ללימודי רפואה גילה שהוא נכשל בכל המבחנים ולכן לא יכול להמשיך את הלימודים, מרוץ לחץ של ההריון והחתונה החליט לא לספר זאת לרבקה. לפני שלוש שנים, כשרבקה עוד היתה פרועה היא נישקה את ג'ו, בעלה של שרה  האחות הגדולה של ג'סטין, מה שהוביל לגירושים המהירים של שניהם. שרה כמעט איבדה את החזקה על הילדים שלה. אבל למזלנו הם מתחלקים בילדים עכשיו באופן שווה. שרה עזבה את העסק המשפחתי אחרי שהולי, אמא של רבקה, המאהבת של וויליאמם דרשה להצטרף לעסק וחירפנה את שרה לגמרי. לאחר שעזרה להקים אתר אינטרנט מהפכני (כמעט כמו זה) עם צעירים חתיכים, שהיא התנשקה עם אחד מהם, היא חזרה לעסק כדי להצילו מהבוץ שאחיה טומי הטביע אותו בו כאשר הוא ניסה להעיף את הולי המאהבת מהצמרת. בגדר תפקידה שרה טסה לצרפת ופגשה שם מאהב חתיך ושרמנטי שעקב אחריה חזרה לארה"ב. חודש לאחר מכן החליט להיפרד ממנה ושבר את ליבה לרסיסים. זה היה תזמון ממש גרוע כי בדיוק אז נורה, אמא של כל המשפחה האישה הנבגדת של וויליאם, הכירה בחור שצעיר ממנה בעשרים שנה וניהלה מערכת יחסים סוערת מול עיניהם של כל המשפחה, מה שהיה ממש לא פשוט בשביל שרה. אך מהר מאוד התברר לשאר אנשי המשפחה שהצעיר הזה מנסה לסחוט את נורה והצליח להוציא ממנה צ'ק של מאה אלף דולר, המנייק. לרוב המשפחה לא היה זמן להתעסק במשבר זה כי לקיטי יש סרטן והכימותארפיה לא עוזרת לה. קיטי היא רפובלקנית קנאית וחזרה לקליפורניה אחרי שנים בניו יורק כדי לעבוד בתכנית טלוויזיה פוליטית. אחרי רומן סוער עם המנחה השני, היא התחילה לעבוד בשביל הסנטור החתיך מאוד רוברט, התאהבה בו והתחתנה. מאוד מהר הם ניסו להיכנס להריון וגילו שזה לא אפשרי, אז החליטו לאמץ ילד שחור ומקסים. בעלה החתיך (כבר אמרתי?!) התחיל במסע בחירות חדש ותובעני וקיטי פגשה אבא שרמנטי בפארק וניהלה איתו רומן ריגשי, לא לדאוג רק ריגשי. כשרוברט הבעל גילה זאת הוא התעצבן מאוד אבל לא היה לו זמן לזה כי מהר מאוד הסרטן של קיטי השתלט על חייה. ועל חיינו. שיערה התחיל לנשור ובעלה נרתם לחלוטין לעזרתה. החתיך הזה. עושה רושם שלא להצליח להיכנס להריון עובר במשפחה הזאת, כי גם טומי ההוא שהרס את העסק ואשתו הבלונדינית והנוירוטית ג'וליה לא הצליחו להיכנס להריון, אז הם נעזרו בזרע של אחיו של טומי. הם עשו זאת בצורה אנונימית ולא היה אפשר לדעת מי מהם האב, עד שהריאות של התינוקת קרסו והיא הייתה חייבת תרומת ריאה, אז גילו שהאב הוא קווין האח ההומו, עורך הדין המצליח שעבר הסבה מקצועית והחליף את קיטי בעבודה עם רוברט החתיך. טומי הזה השתגע לגמרי, נטש את משפחתו וטס למקסיקו בלי להודיע לאף אחד. לאף אחד. ואם זה נראה לכם נורא, אל תשאלו אפילו על הילד החדש שהתגלה למשפחה מעוד מאהבת. הוא מנסה להרוס את העסק המשפחתי מבפנים. והוא מצליח.. באמצע החתנה, שכמעט ולא התקיימה בכלל של רבקה וג'סטין קיטי החולה התעלפה על החול.. זה ממש נורא.

אני חושבת על זה כל הזמן, 24 שעות ביממה. החיים של משפחת ווקר ממש קשים. וזה מה שקורה לאנשים כאשר הם רואים במרתון את הסדרה "Brothers and Sisters" כבר חמישה שבועות.**

כשאני חושבת שלי קשה בדיאטה, וכשהימים לא מתנהלים בדיוק איך שאני רוצה, שאני לא יודעת אם אני אצליח- אני רק צריכה לשקוע בחיים הקשים של הדמויות בסדרת הדרמה המפגרת הזאת. ויפה שעה אחת קודם.

      שבת שלום!                                              

** אני מאוד מודה לכם שהקשבתם (שקראתם) את הפוסט הזה, וששרדתם אותו עד הסוף. אני יודעת שזה לא היה פשוט לאף אחד, חוץ מלי כמובן. אני נהנתי מכל רגע, והייתי צריכה לרסן את עצמי כדי לא לתאר לכם את המשך העלילה.

אסון של סופשבוע

זה התחיל כבר ביום חמישי, ומשם זה רק התדרדר.. הייתי רעבה ואכלתי טוסט. כן, כזה עם הגבינה הצהובה, זוכרים? אז אכלתי טוסט אבל זה נכנס לקטגוריית ארוחת צהריים שזה די בסדר. כל השאר קצת התערפל. אני זוכרת קינדר בואנו עם שוקולד לבן, סעודה מושחתת בחצות הלילה בסטקייה מקומית ברעננה, רוגלך חם מעגלה טריה בשוק מחנה יהודה, הפרוזן יוגורט טרי וסמיך בנחלאות, שניצל טובע בקטשופ ועוד ועוד ועוד. מה קרה שם? איך זה שישר אחרי הפוסט האחרון הקורא לראבק, אחרי נאום-יציאה-לקרב-שלא-היה-מבייש-את-הכותבים-של-שר-הטבעות-שכזה אני מוצאת את עצמי אוכלת יותר ממה שאכלתי בחודשיים האחרונים?!

היה סופ"ש כיף וחברתי, וחבל שהוא נגמר עם טעם הלוואי של עשרות אלפי קלוריות נוספות. ובנוסף איבדתי סופשבוע די קריטי בדרכי למטרה הקרבה. ככה לא מתחילים את השנה החדשה והאחרונה שבה אהיה בעודף משקל (איזו מחשבה מעודדת), וזה מביש. אני מרגישה כמו מורה במערכת חינוך קלוקלת שלא מצליחה להשליט את מרותה על תלמידיה. אני לא מצליחה להשליט את מרותי על עצמי. אני עייפה מהאכזבות ואני לא מכניסה אותם איתי לשנה החדשה. כדי לאזן את נזקי הסופ"ש (ולו רק במעט), אני מבטיחה, מעל שורות בלוג זה, שאני יעשה התעמלות גופנית ראויה לשמה, שלוש פעמים השבוע. שלוש פעמים!! אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את חומרת המצב, אבל בשבילי זה ממש לא מובן מאליו. אני יודעת שני אמורה להתחבר לספורט ואולי גם להנות, אבל אני לא. אני פשוט לא. ועל כן הבטחה זו שהבטחתי קצת מקשה עימי. אבל מגיע לי... ובינינו הרי כולנו יודעים שזה לא עונש, ושזה פאקינג פרס. אז היכונו לשמוע על חוויותיי המזיעות..

מישהו לרוץ איתי

נתקלתי השבוע בספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני חושב כשאני חושב על ריצה". כמובן שלא התחברתי לכותרת, כי אני לא חושבת על ריצה אף פעם (לצערי/לשמחתי), אבל התחלתי לקרוא (כי פשוט נאלצתי לחכות) ועפתי חברים, עפתי. אמנם רק קראתי את ההקדמה אבל סגנון הכתיבה של היפני הזה (שאני מתביישת לומר שלא קראתי שורה אחת משום דבר שהוא אי פעם כתב) היה כה מרגש. הוא הזכיר לי את הבלוג (הזה) ויחסו לריצה הזכיר את יחסי לדיאטה. משפט אחד תפס אותי חזק, ואני לא יודעת אם הוא המציא אותו או ציטט איזה זקן סיני (שזה בעצם אותו דבר. וכן זאת כבר גזענות מצידי, ואני מצטערת. לא כל האסייתים הם אותו דבר ויש הבדל עצום בין יפנים לסיניים. נדמה לי..). אני בטוחה שהוא כבר צוטט אלפי פעמים בכל מקום, ולכן אין בעיה לעשות את זה גם כאן. אפתח באנגלית בשביל הרושם הראשוני,

Pain is inevitable. Suffering is optional.

 כאב זה בלתי נמנע. אך סבל זו כבר בחירה (בתרגום חופשי ביותר). כמובן שהוא דיבר על ריצות מרתון כפולות, אך אני גונבת את הרעיון. כואב, זה יהיה. כן כואב וקשה ומעצבן. אבל כואב, קשה ומעצבן מדי- מספיק כדי להפסיק, זאת בחירה. אנחנו בוחרים מה ישבור אותנו, ואנחנו בוחרים עד כמה הקושי יהפוך לסבל. אנחנו יכולים לבחור כל הזמן, ואנחנו עושים זאת כל הזמן. הרוקי ימשיך לרוץ ואני ימשיך בדיאטה הזו (ואולי יום אחד גם אתחיל ואז אמשיך לרוץ).

May the best man win!

שנה אזרחית טובה, אנשי העולם הגדול.