אצלי הכל בסדר. יהיה בסדר.

אני מרגישה את זה מתגנב אליי חזרה. המחשבות המוכרות, דופקות בדלת מחכות שאני אזמין אותן חזרה פנימה (אני אומרת חזרה אבל מרגישה שהן לא הלכו לשום מקום אף פעם). הן כמו סוחרי סמים מפחידים שאיבדו קליינט רציני. הן לא מוותרות כל כך בקלות. הייתי הBest Customer  שלהן. הראבק קצת דעך. אני מרגישה פחות מובערת. אני מעגלת פינות. אני מתחילה לחשוב שאולי בעצם הכל בסדר, אני ארזה- אבל לא היום, ממחר נתחיל שוב. אולי זה קשור לעולם הבזבזני הלא- אקולוגי שאנו חיים בו כיום, איכשהו נדמה לנו שיש לנו אינספור דפים חלקים. הרי תמיד אפשר להתחיל שוב, הכל בסדר. אם נפלת- תקום. אם לא היום, אז מחר. או מחרתיים, או אחרי עוד עשר שנים...

 לא להאמין איזה דברים חולפים לי ברכדי לשמוע את השיר המקסים, יש ללחוץ כאן.אש כשאני מנסה לשכנע את עצמי להפסיק עם הדיאטה (הזאת, הקודמת, ההיא מלפני), פעם אפילו השתכנעתי מהטיעון שכבר עברתי את השיא של החיים שלי, ופספסתי את הרכבת, אז להרזות עכשיו זה כבר לא רלוונטי. כי הרי את מי עוד נותר לי להכיר. וזה היה בגיל שבע עשרה. שבע עשרה. אני יכולה להיות סוכנת מכירות נהדרת. אם הצלחתי למכור לעצמי את זה (והאמת שהייתי קצת סקפטית), עושה רושם שאני יכולה למכור לאסקימואים מכונת קרח (יש דבר כזה אסקימואים יותר? שניה אני קופצת לגוגל.... לאחר מספר דקות, כן יש בקנדה ובצפון הסקנדינביות). זה מסוכן, זה שפל, וזה מפסיק כאן ועכשיו. אני בשלב קשה יותר מאשר בימים הראשונים, וזה בסדר, מכאן זה רק ילך וישתפר. צריך להתמיד ולהתמיד ואז עוד קצת להתמיד. הכל בשליטה, הכל בסדר. אני מפסיקה לחפור את הקבר הזה כבר עכשיו, אני מפסיקה לטעום מדברים (כן לכל חתיכה בעוגה יש את אותו טעם, תודה ששאלת), אני חוזרת לרשום כל ביס, אני לא מוותרת ואני לא נופלת.

התחלנו את עונת מסיבות החג, עושה רושם שלא משנה באיזה שלב אתה בחיים או איפה אתה גר, מישהו איפשהו סביב חג האורים ידחוף לך מגש סופגניות מול הפנים, ויעיף על החולצה השחורה (היא תמיד תהיה שחורה באותו יום) שלי מלא פירורי אבקת סוכר מתוקים וחתיכים. גם הערב זה קרה. נאבקתי במגשי מטוגנים, ובצקים אלימים למיניהם וניסיתי לשרוד. ובמלחמה יש פצועים, ואני נפצעתי בינוני קל, שזה ממש לא קל אבל זה ממש לא כבד וזה רחוק מלהיות אנוש- אבל נפצעתי. אני מעט מתביישת לרשום את הפוסט הזה, אבל זה חלק מהקטע. בטוב וברע.

ספירת מלאי:

א. בוקר= חופן דגני בוקר, קווייקר סקוור עם מעט חלב.

פה הבעיה הראשונה. אם אני כבר סועדת את ליבי, שאני לפחות אשבע לא? כן. במקום חופן מומלץ למלא קערה ואולי אפילו לפרוס בננה. (כן, גם אני מתלבטת מאיפה משיגים בננות כיום..).

א. עשר= סנדוויץ מכובד עם שתי פרוסות פסטרמה הודו+ מלפפון.

א. צהריים= ככוס אורז לבן+ כרע עוף מעט עצוב+ סלט.

א. ערב= ארוחה חגיגית: פה הייתה בעיה. אוכלים קצת מהרבה דברים. ובעצם אכלתי מעט מהכל (וכשאני אומרת הכל...), סלטים, לזניה, חצי בורקס גבינה, תפו"א מוקרם, פשטידת ירקות. ו... ו... אני  מתביישת לומר אבל אני חייבת, כרבע סופגניה, מעט עוגת גזר ומעט עוגת שוקולד. אח כמה זה כאב לכתוב את זה. ממש ממש כואב...

גיליתי שיר מקסים של דנה ברגר ואיתי פרל " זה לא הזמן להישבר" (שימו לב, יש קישור למטה). וזה ממש לא הזמן להישבר. זה הזמן לגשמים, זה הזמן לשלום, זה הזמן לשפע כלכלי, זה הזמן לפרק חדש של "עקרות בית", זה הזמן לזכייה באוטו או בלוטו, זה הזמן לאהבה, זה הזמן למקלחת, זה הזמן לבריאות, זה הזמן לישון- אבל זה לא, זה לא הזמן להישבר.

אני בתחילת הדרך ומחר יום שלישי- פעמיים כי טוב- ומחר אתם תתעלפו כשתקראו את מה שאכלתי. את מה שלא אכלתי.

כדי לשמוע את השיר המקסים הזה, יש ללחוץ על הקישור הזה.

מה אייל שני היה אומר?!

איך להסתכל ללבן של המסך בעיניים? זה לא פשוט. 25 השעות הקשות של השבוע עברו, השבת יצאה. נורא? לא, לא היה נורא. מעולה? לא, לא היה מעולה. היה פושר. אכלתי יותר ממה שתכננתי, ואני רק מתה להתחיל את השבוע ולחזור למסלול. מסתבר שזה ממש לא פשוט לנצח את השבת. ואחרי שבוע אחד של דיאטה, אולי זה לא יהיה כל כך פשוט. אז איזה מזל שעוד שבוע יש לנו הזדמנות לנסות זאת שוב, ולהצליח קצת יותר. ואז יותר. ואז יותר.

אני לא נכנעת להרס העצמי שלי. ואני לא מסכימה לתרץ לעצמי תירוצים- ונכון לא הייתי בשיא בשבת, אבל אני ממש אבל ממש לא מסכימה שזה יחזיר אותי אחורה. היה לי שבוע מעולה, ואם זה אני רצה- העתיד הקרוב די אפל אנו מתקרבים בצעדי ענק לחנוכה ואני כבר מוזמנת לשלושה מסיבות חג. אני ממש לא יכולה להגיע לשבוע הזה עם מטען של שבת. אז זהו. מתחילים שוב. יום ראשון שבוע שתיים. המהפך ממשיך.

מצאתי פתרון חדש להוצאת אנרגיות האוכל שלי- מאסטר שף. פשוט מאוד, יש את חוויית הבישול, ההתעסקות המספקת עם תיבול וטיגון, ההנאה שבלראות אנשים אחרים משמינים, אבל להמשיך ללעוס גזר אצלי בבית. תענוג. האמת היא שאיכשהו פספסתי את כל העונה, אבל אפשר לצפות באתר של ערוץ 2, Mako.co.il  בפרקים המלאים. שימו לב—זה רק עובד דרך Explorer. תהנו.

צועקים על אהבה

אז מכיוון שאנחנו כבר לא מפלרטטים עם עצמנו בעזרת אוכל, הטריק הוא למצוא דרכים חדשות והרבה פחות טעימות לאהוב את עצמנו:

שינה- אני אחזור על זה, שינה. גיליתי שכאשר הרעב מתחיל לתעתע הטריק הוא לסגור את הדלת להיכנס למיטתי הרכה והנוחה מדי, ולנמנם. אם יש רק עשר דקות פנויות- אז עשר דקות של שינה זה תענוג, ואם יש שעה... וואי וואי כשיש שעה...

סדרות טלוויזיה ממכרות- מי אמר שרק סוכר לבן זה ממכר?! העולם המערבי דואג לספק לנו שעות על דבי שעות של בהיה מספקת ברקע. דרמות משפחתיות, מנתחים שובבים, בלשים מסוכנים, מצילים שזופים, אמריקאיים עשירים- ומה לא?! תשענו אחורה על מסעד הכיסא ולחצו פליי, רק לא לשכוח לקום ולעשות סיבוב בחדר כל כמה פרקים. כשחסר קצת דרמה- Grey's Anatomy, Brothers & Sisters או כמובן ללא צל של ספק, נשות וויסטיריה ליין בDesperate housewives , אם מתגעגעים לאמא, .Gilmore Girls מחפשים קלאסיקות? מרתונים של Friends, Seinfeld, The Simpsons  עושים את העבודה. הומור טרי ונקי? Family Guy, Curb your enthusiasm    מרגישים בודדים? Sex in the City , וכשהמצב ממש ממש קשה- How I met your mother יעשה את העבודה. הגישה לתוכניות ממש פשוטה- כדי לצפות בסדרות משחר תחילתם גלשו לtvshack.cc  ואם אתם ממש מכורים וכבר עוקבים אחרי הפרקים החדישים לch131.com  הסדרות מגיעות יום אחרי שהן שודרו בארצות הברית של אמריקה.

ללכת לטיול- כן, גם טיול עלול להיות ספורטיבי אם לא נפקח עין אבל בעיניי סגולתו הוא בהיותו פרודקטיבי. לכו לקנות חלב, לטייל בגינה, לזרוק את הזבל. תמיד כשהציעו לי את זה אנשים או ספרי דיאטה הייתי צוחקת עליהם, מה בין טיול ושיפור מצב רוח. אבל גיליתי שדברים נראים ומרגישים הרבה פחות גרוע כאשר יוצאים מתוך הקוביה שלנו לסיבוב בשכונה, או בדברי ד"ר סוס המכובד- "כשיוצאים קורים דברים מופלאים". אז יאללה לעוף על זה..

תאפרו את עצמכן- או את השותפה, השותף הנשי או האמיץ, האחות, החברה או הבת של השכנה. יש משהו בלגרום לעצמנו או לאחרים להיראות יפים יותר שמהנה עד דמעות.

לרקוד- מצאו ביו טיוב את שיר המסיבות הסוער החדש (כל חדש של ליידי גאגא) וריקדו בחדר במשך 3 דקות. זה מפגר, זה אידיוטי, וזה קצת מפדח. אבל זה מופלא. זה בריא, זה ממריץ, זה מזכיר לנו שאנחנו סקסיות כשבא לנו- וזה להרעיף על עצמנו ים של אהבה.

דברו- שוטטו בספר טלפונים שלכם (ברור שלא בספר אמיתי, אלא הזה שבפלאפון) ותתקשרו לאותו בנאדם שאתם כבר מתים לדבר איתו/ה כבר שנים. ספרו לו על עצמכם, על הדיאטה, תקשיבו להם, תסגרו פינות, רכלו קצת, הדליקו ניצוץ של אור בליבכם ובליבם.

הפוסט כתוב לרוב בגוף שני, אבל אני מתייחסת אליו כאל יומן אישי, ומדברת אל עצמי (כן, אני מדברת אל עצמי, זה מוזר.. אני יודעת). מתייחסת, מיישמת, מתאהבת.

אנחנו ביום שש (שש!!). השמש זורחת קצת יותר חזק (זאת מטאפורה כמובן, הרי התחיל להתקרר), צבעים נהיו קצת יותר בוהקים, הכסאות יותר נוחים, יש לי רון בלב ואת (מקלדת) ביד.

שישה ימים כמעט ללא פאשלות, וכשאני אומרת כמעט, אני מתכוונת שום פאשלות. היתה תקרית מביכה עם כדורי בשר, אבל נראה לי תמיד יש תקריות מביכות עם כדורי בשר אז נניח לזה. מכיוון שהיום יום שישי, משמע- מחר שבת, ופה הגענו לבעיה. עד היום לשבתות היו ניחוח מאוד מסויים. ניחוח של בישולים וטעימות, אפיה וזלילה, ניחוח של אינספור פרוסות חלה, עוגה וחמוצים. מרק עוף עם תל שקדים, עלי גפן ממולאים בשמן, כפות גדושות של אורז לבן ולא בריא, שניצל או שניים או שלוש. סלט מתובל היטב, עוגיית שוקולד צ'יפס, גלידת מנטה של אמא. אחחח... ניחוחות. ועכשיו שכולנו מריירים (או שלפחות אני), ושקצת איבדנו את חוט המחשבה ושכחנו מה הנקודה שאנו מעבירים כאן- ננסה לחזור לעצמנו להיזכר שאנו על סף עידן חדש ומרגש. עידן של ניחוחות חדשים. עידן של אהבה אמיתית, לא נוטפת בקלוריות. אנחנו מקבלים את השבת של השבוע ואת שאר השבותת של חיינו, של חיי, בשלום אמיתי. בשלום (ולהתראות) עם האובססיות שלנו, שלום עם הצורך להטביע משהו על ידי אכילה חסרת מעצורים, ושלום עם זה שעולם האכילה הכפייתית נסגרת בפני. יהיו קשיים במיוחד בגלל הנשמה היתרה הזאת, אבל שאלה יהיו הקשיים שלי. כדי לטעום חלה, מספיק פרוסה אחת, וכדי להנות בשבת, אפשר להסתפק במנה קטנה. לכה שומן לקראת שמחה.

שנלמד לאהוב את עצמנו בדרך הנכונה, הבריאה, השמחה. שבת שלום.

תעשי לי טובה!

שלושה ימים. אני חוזרת: שלושה ימים.

אני בדיאטה מבוקרת, מספקת, שמחה, בריאה וממלאת כבר שלושה ימים. 72 שעות, תחשבו לבד כמה זה בדקות ושניות...

כן, זה לא הרבה. אבל- זה מאוד משמח אותי. אני מרגישה טוב יותר, עם יותר אנרגיות, יותר כח, יותר מוטיבציה ממה שהיה לי כבר המון המון זמן. ואני ידעתי שככה אני ארגיש, אז למה זה לקח לי כלכך הרבה זמן?! תהרגו אותי... הקש לא היה מספיק כבד כנראה...

אני מאמינה שאנו שרויים בסוג של פרדוקס רציני- כל מי שפוצח בדיאטה מרגיש באיזשהו אופן שהוא נדפק, וזהו- הסיוט מתחיל. אי אפשר להנות יותר- צריך להפסיק לאכול עוגות, שומנים, וכו'. הקטע הוא שכאשר כן אכלנו את החרא הזה, הרגשנו שאנחנו מפנקים את עצמנו. תתפנקו- תגדילו את הצ'יפס, תרגעו- תזמינו עוד קינוח, תעשו לעצמכם טובה- שימו עוד שתי תוספות על הפיצה. כשאנחנו אוכלים כמו חיות, אנחנו כאילו עושים לעצמנו טובה. אבל כשאנחנו אוכלים בריא- ירקות, מים, ספורט- אנחנו בטוחים שאנחנו מונעים מעצמנו את ההנאות בחיים. בזמן שאנחנו משמינים אנחנו מרגישים נחמה, ואילו להרזות נראה לנו כמו מחנה עינויים. בספר קוראים לזה "Head Fuck", נחמד לא?! חשוב שנבין את זה (אבין/ נבין- whatever): כשאנחנו אוכלים אנחנו לא מרעיפים על עצמנו אהבה. אנחנו פוגעים בעצמו באופן שיטתי (גם לכם זה עושה קונוטציה נאצית?!), אנחנו לא באמת מאמינים שמגיע לנו להרזות, שאנחנו שוות את המאמץ שכדאי להשקיע. וזה מאוד עצוב. ולי זה לא יקרה יותר. אני עושה לעצמי טובה- ועושה לעצמי טובה...

כמה דברים שחשוב לי להכניס לראש אחת ולתמיד:

כשאני עצובה- אוכל לא הופך אותי לשמחה יותר, ואפילו לא לפחות עצובה. ברור שההיפך הוא הנכון. אחרי עשר דקות של זלילה בלתי פוסקת, לא רק שאני עדיין אהיה עצובה, עכשיו גם אכלתי 2,000 קלוריות יותר מהמותר (כן, 2,000).

כשאני שמחה- אוכל לא הופך אותי לשמחה יותר. ראיתם פעם כלה שאוכלת 3 פרוסות מעוגת החתונה? או שנצמדת כל הערב לדוכן של ה"קבלת פנים" וטוחנת סושי? לא (אני מקווה שלא), לא ראיתם. כששמחים באמת, לאוכל אין חשיבות אמיתית, ואם לא שמחים באמת- חוזרים לסעיף הראשון, ואם עצובים באמת- הולכים לטיפול, לא לבורגר בר.

אוכל זה לא הרגל- כמו שלירות לעצמך ברגל זה לא הרגל. ולא משנה מה יגדו לכם, אני שמנה בגלל כל ביס שהכנסתי לפה. אין פה טעויות- ולפני כל ביס ידעתי בדיוק מה אני עושה, ומן הסתם גם את הערך הקלורי של אותו ביס. לא אכלתי מתוך הרגל- אכלתי בגלל סיבות אחרות ומשונות, אבל זה לא הרגל. לאכול חפיסת שוקולד מריר, זה לא כמו לכסוס ציפורניים.

אכילה לא מפיגה את השיעמום- טוב, זה לא ממש נכתב בלב שלם. כי לפעמים זה כן מפיג את השיעמום, אבל לפעמים זה גם יוצר אותו. אכילת מזונות לא טובים, בריאים, משביעים או חיוביים גורם לנו לעייפות ולחוסר ריכוז, שזה גם סוג של שיעמום. לא?!

תפריט "היום שהיה":

האמת קמתי ממש מאוחר היום (זה קצת מביך), אז נדלג ישר לארוחת צהריים.

א. צהריים: חזה עוף עסיסי ומתובל להפליא (צלוי על מחבת עם תרסיס שמן)+ אורז חום עם עדשים כתומות (ממש ממש מעולה!)+ חצי גמבה.

א. טרום-הליכה-לסופר: את הלשיקה של הלחם שלנו (כן, זה לשיקה לא נשיקה)+ שכבה דקה של חמאת בוטנים.

א. ערב: סלט ירקות חתוך מתובל במיץ לימון ומלח+ ברוקולי טרי מאודה+ תירס שלם וקצת+ ולקינוח דלורית טעימה עם כפית (כן רק כפית בשביל כל הדלורית) של סוכר וקינמון בתנור (בטוסטר אובן). ממש טעים, ממש ממש משביע, וממש בריא... התמונות בפוסט זה הן מארוחת הערב הנהדרת שלנו.

ואפילו נשאר לארוחת צהריים למחר

חוויתי תחושת רעב מאוד מוזרה כשעתיים אחרי הארוחת צהריים החגיגית שלי. הצלחתי לדכאות אותה כי היא פשוט לא היתה לגיטימית, ואת הגל השני של הרעב דיכאתי בעזרת פרוסת הלחם- ניצחון!!

מילאנו מהסופר את הבית בכל טוב ואנחנו כבר לא מרגישות תחת מלחמה. להמשך דיאטה מוצלחת!

לילה טוב!

This is the first day of my life

אני אוהבת להתחיל בהתחלות, לכן החלטתי לפתוח בפרוייקט המהפכני* ביום ראשון. תחילתו של שבוע, תחילתו של עידן (וגם כמובן כדי להנות מעוד שבת אחת של האבסה חסרת גבולות). עכשיו זה קורה, הדיאטה יוצאת לאור.

שלב ראשון: לצמצם את קיבתי. כמו שאפשר לדמיין קיבתי היא בטח גדולה מהרגיל, ולכן שלב זה הוא חשוב לאללה. הדרך היא קשה, וכואבת אבל הכרחית- אני אאלץ להיות רעבה. כן. אני יודעת שזה נוגד כל תפיסה דיאטנית שטוענת שאסור להיות רעבים, אבל ראבק, זאת דיאטה לא קייטנה. על מנת לצמצם את קיבתי אני צריכה לשכנע אותו שאני אוכלת פחות ונהיית שבעה מזה, למרות שלכל השואלים- לא, אני לא שבעה. אני מקווה שתהליך הרעבה זה יקיף  כ3-6 ימים מחיי החדשים, ושאז אזכה לקיבה מאושרת לרזה, בדרכי לאושר ולרזון. והקטש הוא, שברגע אחד של התפוצצות, הרסתי הכל, אז לתשומת ליבי.

שלב שני: לרשום את כל מה שאני אוכלת... כן גם בעיניי זה נורא (נורא!!). אני לא יכולה לתאר כמה פעמים כבר כתבתי את התפריט של כל יום אכילה, יש לי מחברות על גבי מחברות של רשימות אוכל. זה תמיד מתחיל יפה, ונגמר ב7 עוגיות אל תוך הלילה. אז למה זה חשוב? כי ככה! זה מה שעושים, ואנחנו אנשים שמרנים אשר עושים את מה שנהוג.

שלב שלישי: קשה לי להעלות את זה על הכתב, אבל כן. ספורט. רק מלכתוב את זה המח שלי משדר לי גלים של לחץ. אני שומעת את הקולות הנעימים שלוחשים לי את כל השקרים שדיברתי עליהם בפוסט הקודם: "עזבי אותך מדיאטה" וכדומה. אז כן. ספורט. כולל הכל, כולל נעליים מתאימות לפני ומקלחת אחרי. ובין זה לזה, 40 דקות של צעידה מהירה כאשר אבק מסתלסל מאחורי. ספורט....

יום ראשון:

א. בוקר: מעט (פחות מקערה סטנדרטית) צ'יריוס+חלב.

א. עשר: שתי פרוסות לחם אשר המכנה המשותף שלהם הינו שכבה דקה של חמאת בוטנים.

א. צהריים: מנת אורז חום ותרד+ כפית טחינה גולמית.

נגמרו לי השמות לארוחות: סלט קטן קנוי (קטן קטן אך עלה 15 ₪), מלפפונים, גזר, עגבניות, כרוב, נבטים, בצל+ כף וחצי רוטב ויניגרט לייט.

-בערך בשלב הזה התחלתי לפנטז על זיגוג. כן הדבר הזה ששמים על עוגה. הסתכלתי על ביסקוויטים ודמיינתי שאני אוכלת אותם כאשר יש עליהם מלא מלא זיגוג לבן טעים (מלשון Icing). או אז ידעתי שהמחסור בסוכר עושה את שלו-

א. ערב: שקשוקה נהדרת, שהכין אורח. שזה עוד יותר כיף- אוכל טעים שלא אתה מבשל+ פרוסת לחם וחצי+ כוס תה+ עוגיה (סוף סוף משו מתוק..).

שתיית מים- במידה. עכשיו, למדנו לחשוב שמים זו הדרך להצלחה. שכל דיאטה טובה צריכה לפרנס את "מי עדן", אך לא. מסתבר ששתיה מרובה מדי של מים פוגעת בתפקוד של הכליות ולא מאפשרת להן לעשות את תפקידן (שזה בזוי בעיניי). אז מים- כן! יותר מדי מים- לא!

זה עלול להראות לכמה מכם כאילו זה אינו תפריט דיאטה, או תפריט המצדיק את הגאוה שאני חשה. אבל בשבילי לעבור יום כזה, ולא לסיים את כל שקית העוגיות, או את כל הסיר של האורז בבת אחת זה הישג אשר לא חוויתי יותר מדי פעמים בחיים (אולי כשהייתי חולה, או ביום כיפור). אז כן אני גאה ביום הזה ובעצמי.

מה יהיה מחר אתם שואלים? "מחר יהיה זה יום חדש, ומה אפשר מיום חדש כבר לצפות!?" אבל אני יודעת שיהיה נהדר. יותר טוב מהיום, כי אני בדרך הטובה.

 אני הולכת לישון עם חיוך על השפתיים, תודה לאל. ותודה לכן.

*מדוע פרויקט כזה כה מהפכני, הנכן שואלות? התשובה עוד תגיע.

לעוגן שלי..

 אתן יודעות מי אתן. אתן אנשי הגשם שלי. אתן החוזק. אתן הכיף. הרוגע. היופי. החן. השמחה. הנוחות. ההבנה. האמון. הקבלה. אתן משקפות את מי שאני, ואת מי שאני שואפת להיות. אתן הדלק. אתן האור. אתן החלון לעולמות מופלאים. אתן הגדר של השפיות שלי. אתן יקרות לי מפז. אני אוהבת אתכן. תודה על הכוח שאתן נוסכות לי בחיים. 

With A Little Help From My Friends /The Beatles

תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

What would you think if I sang out of tune
Would you stand up and walk out on me
Lend me your ears and I'll sing you a song
And I'll try not o sing out of key

Oh, I get by with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends

What do I do when my love is away
Does it worry you to be alone?
How do I feel by the end of the day
Are you sad because you're on your own

No, I get by with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends

Do you need anybody
I need somebody to love
Could it be anybody
I want somebody to love

Would you believe in a love at first sight
Yes, I'm certain that it happens all the time
What do you see when you turn out the light
I can't tell you but I know it's mine

Oh, I get by with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends

Do you need anybody
I just need someone to love
Could it be anybody
I want somebody to love

Oh, I get by with a little help from my friends
Mm, gonna try with a little help from my friends
Mm, I get high with a little help from my friends
Yes I get by with a little help from my friends 
With a little help from my friends

היה לי שבוע קצת רגשי. והתחושות שלי רק מתחזקות בגלל זה.

שבת שלום

למה מה קרה?!?!

לאחר תקופה ממושכת בארה"ב, ורגע לפני החזרה המיוחלת לארץ נתקלתי בספר דיאטה הראשון בחיי שהתחברתי אליו רגשית. מדובר בשני נשים, חכמות, מצליחות, מצחיקות, נאות, ושמנות. הן כתבו יחד ספר מרגש, מצחיק וצבעוני על כברת הדרך שעשו אל הרזון המיוחל. על דיאטת אטקינס בטח שמעתם (הדיאטה שגברים חולים עליה, שאוכלים מלא מלא בשר- או אה מגניב מאוד!), אז הן השתמשו בבסיס של אטקינס וניסו להפוך אותו לנשי יותר. מותר בהתחלה לאכול 20 גר' פחמימות ביום (כן, ביום!), ורק לצורך ההשוואה אשמח לציין שבקערת ברנפלקס יש כ120 גר' פחמימות, אז כן זה ממש מעט. במקום פחמימות (אוקסימורון, כלום לא יכול להחליף פחמימות), אמורים לאכול מלא מלא מלא ירקות והמון בשר, עוף, ביצים ודגים. מעודי לא רזיתי כמו שרזיתי בדיאטה הזו. פעמיים. מה שקרה הוא שהגוף שלי לקח מאוד מאוד קשה את המחסור בפחמימות ולאחר חודש של.. טוב-אני-יאמר-את-זה טחורים, החלטתי שעד כאן. ועכשיו כתבתי את השקר הראשון שלי בבלוג.

ברור שטחורים זו סיבה מספיק טובה לחזור לאכול פחמימות (וכל מי שחווה זאת יסכים איתי), אבל הסיבה האמיתית היא כמובן חוסר היכולת שלי להתחייב לדיאטה, לעשות לעצמי טוב, להתמודד עם ההצלחה, להאמין בעצמי, עצלנות (מחק את המיותר, למרות שאין ממש מה למחוק). למרות שניתן לומר שנכשלתי ("כישלון זו מילה כל כך שלילית", כן? באמת? טוב לדעת) בדיאטה זו, אני שומרת לספר רגשי חיבה עזים והוא מטייל איתי ממקום למקום, מדירה לדירה.

Neris and India's IDIOT PROOF DIET/ India Knight and Neris Thomas

רציתי להביא בפניכם תמצית מהרעיונות בהן הנשים האלה (שכיום רזות) פותחות את סיפרן, וזה כשהן מנסות להסביר למה הן שמנות, או איך לעזאזל זה קרה להן. אני מביאה את הנקודות שאחת מהן כתבה (אינדיאה), אבל הפירוט הוא שלי.

1.      יהירות- אין דרך טובה לתרץ את זה אז פשוט אומר חד וחלק, חשבתי שאני נראית יפה. טוב אולי לא על הבוקר, או בלי בגדים, או כשאני יושבת, אבל חשבתי שסה"כ אני יפה. נכון, עושה רושם שרוב המין הזכרי לא חושב כך גם, או שגם אם הוא כן חושב את זה הוא מעדיף לצפות ביופי מרחוק. אבל חברותיי לא מפסיקות להחמיא לי, אני מתקרצפת די טוב, מתאפרת מופלא, יש לי כמה בגדים מחמיאים. חשבתי שזה כל מה שצריך. ולא רק זה, גם חשבתי (זה מוזר לי להגיד את זה בלשון עבר) שהבחור שיתאהב בי (מתישהו) יצטרך לאהוב, ובטוח גם יאהב אותי כמו שאני (שזה יותר ממה שאני דורשת מעצמי).

2.      קבלה מוזרה וקצת מיואשת של המצב- אין מנוס, אני חושבת לעצמי לפעמים, חלקי בעולם הוא להיות בצד הכבד. אהפוך את חולשותיי לאידיאלים (שימו לב, משפט מפתח), ואהיה השמנה הכי מצליחנית בעולם. אטפל בכל Issue אחר באופן מעורר השראה אבל הניחו לי למשקלי. המצב יכול להיות יותר גרוע (לא, הוא לא), תנו להשמין בשקט. נראה לי קל לראות את הבעייתיות פה די בקלות.

3.      שמן וטוב לו- הטיעון הזה כמעט עובד עלינו, כמו שאחמדיניג'אד כמעט עובד עלינו. יש לנו תיאבון לחיים והוא מתבטא דרך התיאבון שלנו לאוכל. אנחנו בעצם מאושרים מאוד, כל עדת השמנים. איזה כיף שבגדים לא עולים עלינו, שבנים לא מתחילים איתנו, שאנחנו מתעייפים רק מלראות אנשים אחרים רצים, וש90% מהזמן אנחנו חושבים על אוכל (וכשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת אני).  ובכלל שמנים הם ממש אחלה. הם  הכי כיפיים, מצחיקים, זורמים, ו... מצחיקים. כמובן שאנחנו מצחיקים, נעשה הכל כדי שלא יצחקו עלינו. אנחנו אפילו מוכנים לצחוק על עצמנו קודם אם צריך. מישהי מאוד קרובה אליי זרקה לי פעם את ההערה (שלא שכחתי לאחר בערך עשור), ששמנים חייבים להיות מצחיקים, כי מה יש להם עוד להציע?! העולם הרזה עזר להנציח את התפיסה שלשמנים כקולקטיב יש אופי מסויים, שמח, פורח ומצחיק, שזה במילים אחרות גזענות (טוב, נסחפתי שוב).

4.      טמטום לשמע- אני אוכלת כדי להעניש, שימו לב, אחרים. אמא שלי זרקה לי ש"אולי כדאי לעשות משהו בנושא המשקל מרקיע השחקים אליי" או פשוט הסתכלה לי בצלחת, הופה עוד פרוסת חלה. חברה שלי נהנית בלעדיי, יאללה עוד שניצל. מציעים לי במסעדה לחם קל בלבד, יאללה שני באגטים. כמו המעשן שביום-ללא-עישון-הלאומי קונה פאקט, אכלתי עוד מנה של אורז כשמישהו סביבי הזכיר שומן, השמנה, דיאטה וכו'. אין תירוץ, זה פשוט מפגר אבל לפחות בזכות הספר זכיתי לראות שזה לא קורה רק לי.

5.      עצלנות- יש מה להוסיף? בספר היא מתארת שלא היו לה כוחות כי היא רצה אחרי שני ילדים כל היום. ומה התירוץ שלי? הרי ברור שאכילת מזונות משמינים מעייפים אותנו. וברור שכשאנחנו אוכלים בריא יש לנו יותר מרץ. אז כנראה שזה אמור ליפול גם תחת ההגדרה של טמטום.

6.      להגדיל את מימדיי בכוונה- בספר אינדיאה מתארת את זה שכשהיא הייתה באמצע תהליך גירושין היא אכלה בגלל שבתת מודע שלה היא רצתה להיות יותר גדולה. יותר דומיננטית, יותר חזקה, על מנת לשרוד את המשבר שהיא חווה, וכדי שהאקס שלה לא יוכל לדרוך עליה. בנסיון כושל שלי ללכת לפסיכולוג בתיכון הוא טען שאולי אני אוכלת יותר כדי שאמא שלי (קלאסי) תראה אותי יותר טוב (כמובן בצורה מטאפורית, לאמא שלי יש ראיה נהדרת). תכיל אותי יותר. אז ממש התעצבנתי עליו וחשבתי שהוא משתמש בספר הנמכר "פרויד בשקל", אבל כיום אני מוכנה להגיד שאולי הוא צדק. מן הסתם לא, אבל אולי.

אז כשאני שואלת (ואני שואלת) למה לעזאזל אני שמנה, הספר עוזר לי לחשוב על כמה סיבות, יש עוד. אני יודעת. אולי עוד נגיע אליהם.

ובינתיים... לחיי חיים טובים יותר!

מיומנה של בלוגרית מתחילה..

השעה: 00:46, תחילה של יום שני חדש, פעם ראשונה בהיסטוריה של האנושות שהתאריך מצביע על ה15 בנובמבר 2010.
מס' קלוריות: קשה לדעת. הרבה יותר מדי.
סיגריות: רק חצי סיגריה. אני מנסה להבריא מוירוס-לא-מספיק-קטלני-על-מנת-להצדיק-את-כמות-הרחמים-העצמיים-שהיו-לי, שתקף אותי שבוע שעבר. אז הפסקתי לעשן בימים האחרונים. חסכוני, נחמד ובריא.
מתפקדת על 4.5  שעות שינה.
מול מסך המחשב כ8.5 שעות. 
נראה לי חשוב שאני אתחיל בעובדה החשובה ביותר. הסיבה שבעצם בגללה נתכנסנו פה. אני שמנה. מאוד. אני כל כך שמנה שאנשים אפילו לא שמים לב לזה שאני שמנה, הם אפילו לא רואים בי את הפוטנציאל של גוף רזה. אני השמנה הקלאסית, אני מצחיקה וכיפית. ממש מסמר הערב, כל עוד הערב לא סובב סביב אירוע רומנטי במיוחד. אז אני רק תקועה.  
מדוע אני שמנה? או, זו שאלה. שאלה שכרגע איני אנסה לגעת בה בכלל. אבל אני שמחה לשתף שהסיבה לא נגלית לעין וצריך לעשות ממש סלטות באויר על מנת להאשים מישהו אחר במצבי. לא אשקר ואומר שניסיתי את כל הדיאטות בעולם, ואני עייפה ומיואשת. האמת היא שאני עייפה ומיואשת מבלי לנסות את כל הדיאטות שבעולם. שזה יותר גרוע.
המחשבה להתחיל בלוג דיאטה חלפה במוחי בשבועות האחרונים, זה יחייב אותי לשים את חולשתי הגדולה ביותר תחת סייבר- זרקור, שזה כמעט זרקור אמיתי, ויגרום לי לפשפש במעשיי ואולי לעשות משהו בנידון. 
אני לוקחת נשימה עמוקה, מתחילה לחשוב מה לומר, כמה לשתף, מי בכלל יקרא את השטויות האלה, ו... הולכת לישון. עקב- בצד- אגודל, זה המוטו.