לכולם וגם לי

מאז ומעולם אהבתי לנסות להציץ במסכים לא לי.

הדוגמה הבולטת ביותר חייבת להיות בביקורת דרכונים בכניסה לארה"ב. הייתי משלמת המון כסף כדי לראות מה הם רואים כאשר אני עושה להם את הפרצוף הכי תמים שלי בזמן שאני מחתימה את אצבעותיי ומחכה לאישור כניסה למדינתם המקודשת. אבל כידוע הם סופר מתוחכמים ולפשוטי העם כמוני המסכים תמיד נראים שחורים והם אף פעם לא מגלים ולעולם לא אדע. 

בכל אופן.. מסכים.. כן.

אז כשישבתי מול הדיאטנית בפגישה האחרונה איתה לפני שתחתום לי על הפתק שהבאתי מהבית הצצתי לה. במסך המחשב.

ראיתי את כל התאריכים של השקילות שלי מאז 2007. כל התאריכים וכל המשקלים. וכשהבטתי בטבלה האפורה הזאת. לא ראיתי רק מספרים. היה לי מין חזיון וראיתי ילדה שבמשך שנים הרגישה שמה שהיא באמת זה המשקל שלה. ושכל כמה זמן תפסה את עצמה, אמרה עד כאן והלכה להישקל בקופת חולים.

וראיתי את אותה ילדה מאוכזבת או מתביישת או מתבאסת מהמשקל. ואני חושבת שזה די ברור שככל שהשנים עברו והמרווח בין התאריכים יחסית הצטמצם המשקל הלך ועלה ועלה ועלה. ומש שב2007 היה נראה כמו משקל שיא ואיזה דכאון ב2012 כבר הפך למשאלה וב2015 כבר נהיה חלום. ואותה ילדה הפכה לאישה (כן, אישה) והמשקל שנחקק לנצח בראש הטבלה הפך להיות משקל היעד הנוכחי.

ואז אני נזכרתי שבעצם הפעם הראשונה שהלכתי לתזונאית בכלל לא הייתה דרך קופת חולים.

זה היה בקיץ בין כיתה ז' לכיתה ח', משמע הייתי בת 13 והלכתי לדיאטנית פרטית בישוב. ואני זוכרת את המספר שהמשקל הראה באותו ביקור (ואני גם זוכרת שאבא שלי בא איתי, שעכשיו זה נשמע לי כל כך חמוד) וזה בטח מיותר לציין אבל אותה ספרה היא יותר מעשר קילו פחות ממשקל היעד שאני מציבה לעצמי היום...

תחושת הבטן שלי כל כך חזקה והראיה שלי כה חדה (בכל זאת אני נמנעת מסוכר לבן) ופשוט אין לי איך לנתח את הנתונים אלה בצורה אחרת. יש קשר ישיר בין העיסוק במשקל לבין העליה המתמדת. לא רק ששנים של התעסקות לא עזרו. זה החמיר. חד פאקינג משמעית.

וזה כל כך עצוב בעיניי.

הלוואי ויכלתי לחזור אחורה בזמן, לחבק את הילדה הזאת, ללחוש לה באוזן ואם צריך לצעוק לה בפנים שהכל בסדר. את יפה. את חשובה. תתרכזי בדברים אחרים. תאהבי את עצמך. זה לא משנה. תשחררי את הלחץ. דברים יסתדרו. הגוף יתייצב באופן טבעי סביב הנקודה הכי מתאימה. די להתייסר. אין צורך להתבייש ואין צורך להתהדר, זה רק משקל. את יפה. את בסדר. שחררי.

ומי ילחש לי את זה עכשיו?

ומכיוון שאני חושבת שהתובנה הזאת עצובה (אך לא מייאשת) אין דרך טובה יותר לאזן אותה מאשר הסרטון הבא:

Bye Bye Ebola!

אושר ובריאות לכולם. וגם לי.

עד גיל 27 לא הגעתי לירח

אמרתי שעד גיל 27 הסיפור הזה יהיה מאחורי.
עד גיל 27 אשיל מעליי את הקילוגרמים ואחתום את הספר המשעמם הזה.
אפילו נתתי לעצמי דד ליין ממשי: "אם עד 27 לא תרזי, חמודה, את ניגשת לניתוח בריאטרי. כן, מה ששמעת!"
הקונספט של ניתוח היה הזוי עבורי וממש לא התחברתי אליו. כשהאופציה הוצעה לי על ידי תזונאים, רופאים או חברות הייתי בהלם וקצת פגועה. הרי בתור נציגת דור הY גדלתי עם הסיסמא שהכל זה כח רצון (!!) ואם אני רוצה מספיק חזק, אני יכולה לעשות הכל. ולהרזות זה עניין של מה בכך שעוד יומיים שלושה אתאפס על הכיוון ואתחיל להדרים. אבל הימים עברו והמחוגה הלכה והצפינה, והתחלתי לקשר הרבה יותר קשיים בחיי למשקלי הגבוה והיה קשה יותר לענות למשכנעים למה אני מוותרת על הניתוח אז הצבתי את הדד ליין הנ"ל.

והיומולדת בא, וחלף וכיביתי את הנרות על העוגה, ואכלתי את רובה, וניגשתי לעבודה.

בדילוגים קלילים, עד כמה שאפשר הגעתי לרופא המשפחתי והודעתי לו כמבשרת על המשיח שאני מוכנה ללכת על הניתוח הבריאטרי (למרות שאז עוד קראתי לזה ניתוח קיצור קיבה... פחח..).
הרופא לא מיצמץ, בירך על החלטתי ורמז שזה עלול לקחת קצת זמן אבל שום דבר רציני מדי רק תחליטי איזה בית חולים יהיה בר המזל ויזכה לנתח אותך והעתיד הצנום מחכה.

וכך עשיתי. מצאתי את מספרי הטלפון של הבתי חולים הגדולים בעירי והתקשרתי. "התור הראשון לפגישת הכרות (הכרות!) עם המנתח בבית חולים הראשון הוא עוד חמישה חודשים אם תרצי נקבע לך תור" המזכירה האדיבה הסבירה. הייתי בהלם אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. התקשרתי לבית חולים השני "לא נוכל לקבוע לך תור כי היומן שלנו לא מאפשר לקבוע תורים במרחקים כה גדולים...".
כאן חששתי.

מי אלה כל השמנים האלה לעזאזל שלא מצליחים להרזות לבד? למה כולם הולכים על הניתוח למען השם?! ואיך אני אמורה לנתב את כל הרצון הטוב שלי!?

החלטתי שאני לא מתייאשת. חזרתי לבית חולים א', קבעתי את התור למרות שלתאריך שלו יש בכלל סיומת שונה מהתאריך של היום, ובאתי לנתק. אך המזכירה הזכורה לטוב הצליחה להשחיל את המשפט "שווה לנסות להתקשר כל כמה זמן, לראות אם משהו התבטל ואם נוכל להכניס אותך מוקדם יותר". אוקיי חשבתי. והדלקתי נר של תקווה בחלוני.
יומיים אחר כך התקשרתי. לא כי אני קרציה חלילה פשוט כי החלטתי שכל יום שלישי אני אתקשר לראות אם התפנה התור ובדיוק הגיע יום שלישי. 

בכל אופן, אמרו לי שהתפנה תור למחר בבוקר. בואי.






(**כמה שורות מרווח** כדי שיהיה מקום להלם/ התרגשות/ התערבות אלוהית/ רוחות הקרמה/ מה שתרצו)

I stole this pic from some website.
I know this wrong. please firgive me

אז נסעתי. שילמתי. נשקלתי. חיכיתי. נפגשתי. וקיבלתי דף הנחיות. דף זה הצטרף לדף ההנחיות שהצלחתי להוציא מקופת החולים שלי אחרי שרצתי כאחוזת דיבוק כאשר קבעתי את התור המהיר. ההנחיות היו מאוד מפורטות. זה מה שצריך להביא לפגישה הבאה עם המנתח, וזה מה שצריך להביא לקופת החולים בשביל שיסכימו לממן לי את כל התענוג. 

ומאז אותה פגישה:

-קיבלתי מליוני הפניות מרופא המשפחה.

- ביליתי שעות עם מוקד קביעת התורים של מאוחדת.

- נפגשתי עם דיאטנית ארבעה פעמים.

- פגשתי פסיכיאטרית.

- עשיתי בדיקות דם.

- פגשתי כירורג.

- עשיתי אולטראסאונד.

-עשיתי צילום חזה.

-עשיתי צילום וושט קיבה.

- הייתה לי סדנת הכנה לניתוח.

עברו בערך חודשיים, מעולם לא גיהצתי את כרטיס קופת החולים שלי כל כך הרבה, והתאריך לניתוח עוד טרם נקבע...

בינתיים, הרזתי 8 ק"ג מרוב ציפיה :)

כיף לחזור!

סליחה, עד איזו מידה זה מגיע? מדריך קצר לשופינג ישראלי

מאז שאני קטנה אני זוכרת שאמא שלי השתגעה ללכת איתי לקניות. לא בגללי כמובן. אני מקסימה. פשוט בגלל שלא מצאנו כלום אף פעם. אני לא זוכרת בדיוק למה היה כל כך למצוא לילדה בגודל ממוצע סנדלים בכיתה ד' אבל משום מה לא מצאנו וזה עצבן אותה. וכשהתפתחתי (והתנפחתי, חח..) היה עוד יותר קשה. אני זוכרת את אמא שלי אומרת עשרות פעמים (טוב שלושה זיכרונות קונקרטיים אבל בטח היו עוד) שהיא רוצה לפתוח חנות "יוצא מן הכלל" שיהיו שם סנדלים יפות אבל רחבות יותר, ובגדים יפים אבל גדולים יותר. תסלחו לה על השם, היא עולה חדשה. עד שנה שעברה היא חשבה ש"חבל על הזמן" זה ביטוי שמתאר סיטואציה שלילית, תמיד. אז השנים חלפו עברו, המדינה התפתחה לתפארת המדינה, והמצוקה עדיין קיימת.

אם אין לכם דוד חמוד כמו שלי שמרבה לבקר אותנו מארה"ב ומביא איתו חבילות עמוסות בגדים שהזמנתי מפה לדוגמא, ואם אתן שמנמנות, ושלא נאמר שמנות. אנחנו בברוך. כמובן שלמבינות עניין יש לנו את שרונה יוצאת מהארון בלוג אופנה לגדלדלות (על בסיס שמנמנות, רק לגדולות, לייק דה). אבל לאחר מלחמת החורמה שניהלתי בקניוני ישראל על מנת למצוא בגדים לחתונה של אחי, הרשו לי גם לשתף אתכם בתוצאות. אז אמנם המצב לא חמור כמו בתקופה של כיתה ד' (ואני עדיין לא מבינה מה היה הסיפור, הייתי ילדה קטנה וחביבה, בקושי שמנמנה, אפילו לא), אבל רחוק מלהיות מזהיר.

איך שורדים את מסע הקניות הסיזיפי בחנויות ישראל אם מידה 48 לא סופר נוחה לך בלשון המעטה (או שאפשר לומר, כמעט נחנקת למוות בתא הלבשה כשאת מנסה להפשיל את השמלה שלא עולה על הציצי ממעל לראש ונתקעת ככה כ5 דקות. True Story):

1. אסור להתייאש! שירה חברת הקניות הנאמנה שלי חזרה ואמרה זאת שוב ושוב ושוב (ושוב). איפשהו במדינה הזאת את תמצאי שמלה שתהיי מבסוטה עליה. רק לא להתייאש. על מנת לא להתייאש, מלכתחילה לא כדאי להיכנס לחנויות שמועדות לכישלון. אני יודעת שיש שאומרים שלפעמים יש מציאות. אבל בשביל מציאה אחת לא כדאי לעבור את הסיוט של רנואר- קסטרו- זארה- כל חנות נורמטיבית אחרת. טוב? חסכו מעצמכן את כאב הראש והלב. בינתיים אין שם בגדים. נקסט!!

התמונה היא מהקולקציה של "מקימי" וכמובן שהזכויות
שמורות לחנות. נסו לדמיין אותה בלי השרוול השחור,
וככה בול נראיתי. אבל בול!

2. הכיני רשימה (בראש, אין צורך להיות מוזרים) של חנויות שיש שם מידת גדולות לפעמים, וששם אפשר למצוא מציאה. הבעיה הגדולה בחנויות עם מידות גדולות זה ש.. well... הבגדים מכוערים. הבגדים. מכוערים. אני מצטערת אבל נשים שמנות הן פשוט נשים. שמנות. לכן אנחנו מחפשות בגדים יפים, כמו שיש בשאר החנויות, רק במידות גדולות. במידות. גדולות (התמכרתי). אל תעזרו לנו עם "מטשטשים" למיניהם. מכנסיים שמתרחבים רק מצד שמאל אולי מרזים, אבל הם עדיין מכנסיים שמתרחבים רק מצד שמאל. וזה טראגי. אבל... אפשר למצוא בחנויות האלה לפעמים מדי פעם משו. ואתם יודעים אלו חנויות אלה, זה החנויות שקונים בהם ואז כששואלים אותך מאיפה השמלה את ממלמלת אממ... מהקניון... וממהרת הלאה. אז "מתאים לי" או בשם העאלק סקסי -M&L. הקניה האחרונה שלי שם כללה גופיות, טי שרטים וטייץ. והם סיפקו את הסחורה היומיומית הזו יפה מאוד. כל דבר שדורש מעט יותר שכל, כמו שמלה או מכנסיים. זה לא משם. אבל אני אנסה להתרכז בחיפוש המייגע האחרון- השמלה. נכנסתי ל: גולברי, קרייזי ליין, אריסטו שמט, שדרות מעצבים למיניהן, שש, הגרה, זיפ ועוד. חשוב לי לציין שמוקדי החיפוש היו בירושלים ובבאר שבע, בפריפריה ובפריפריה של הפריפריה. אני משערת שבתל אביב יש עוד אופציות. משערת, אבל לא בטוחה. 

3. תשכחי מהרשימה. אחרי שעברת על כל מה שיש ברשימה וכמעט קנית שמלה בצבע זהב עם פאייטים שנראית כמו חולצה ענקית עם טוויסטים על הציצי ושמשאירה אחריה זהב על הידיים והשיער שלך ועל הידיים והשיער של חברה שלך, תביני שצריך לחשוב מחוץ לקופסה. ומחוץ לקופסה זה ללכת במקרה לחנות "מקימי", חנות עם דוס שיק. להתעלם מהכיסויי ראש והשרוולונים ולמדוד את השמלות שלהם שאיכשהו מגיעים למידות גדולות (כמובן שרק כאלו בלי ריצ'רץ). אז להיכנס לחנות, להיות כל כך בשוק מהמציאה, לנסוע לחנות אחרת בעיר כדי לקנות את השמלה בטורקיז. לקנות אותה. לשלוח תמונות לכולם. ולנוח על זרי דפנה. 
"מקימי" הייתה הברקה של רגע. ולפעמים רק לפעמים אפשר להיכנס לחנות עם מידות קטנות (כן, המידות קטנות, גם אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל המידות שלכם קטנות!!!) למדוד שמלה בלי ריצ'רץ ולקוות לטוב. לפעמים זה עוזר. 
מה שחשוב באמת, ולמדתי על בשרי כשהתעלמתי מההמלצות של המוכרות ב"משביר" (כל הפעמיים שהייתי שם), תחתונים וחזיה טובים ישנו את הלוק. הם ישנו את הלוק. באמת. אז אני ממליצה שכולנו נצא ביחד לקנות תחתונים וחזיה טובים גוד דאם איט. או שנחכה עד לאירוע הבא ונשכח גם אז.

תביאו איתכן חברה שראתה אתכן בכל המצבים (שתוכל לעזור בסיטואציות על-גבול-מוות-טראגי-בארון-הלבשה), תאמינו שתימצאו, תתייאשו, תלכו שוב למקום אחר, תמצאו. תשכחו לקנות תחתונים מחטבות, תתבאסו מהתמונות של הצלם, ותאמצו דוד מחו"ל.

שנה טובה, ושמחה וורודה ויפה ובריאה ושונה.

השבוע בו הפסקתי לעשן

אז כן, בנוסף לעודף משקל משמעותי אך נחמד, אני גם מעשנת.

לרוב ווינסטון לייט, לרוב כמה פעמים ביום, לפעמים אפילו עשר. משום מה ביום ראשון שעבר, בערך בשבע בערב עישנתי כהרגלי סיגריה אבל הפעם חשבתי, "פיכסה. בא לי להפסיק".

ומאז... דברים איבדו שליטה.

מצאתי את עצמי לא מעשנת כבר עשרה ימים.

לא תגידו וואלה הפסיקה לעשן. אלא, הפסקתי לעשן ועברתי צד. נהייתי מהמעצבנים. מהאלה שמבקשים מהם אש ועונים שאין להם כי הם לא מעשנים. כאילו שמישהו שאל אותם על ההרגלים הבריאותיים שלהם. כשאני שואלת מישהו איך מגיעים לאנשהו, אני רק צריכה לשמוע שהוא לא יודע, ואולי הוא יכול להוסיף שהוא לא מכאן. אני ממש לא מעוניינת לשמוע שהורים שלו בעצם עלו מברית המועצות וזרקו אותם במצפה רמון, אז אחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא החליט לנסוע לתל אביב לנסות את מזלו שם, כדי להוכיח לנו אבל בעיקר לעצמו שהוא יותר מרק בן של עולה חדש ולכן הוא לא יודע איך מוצאים את השוק הבדואי בבאר שבע. בקיצור, אם אין לך אש, אני ממש לא מעוניינת לשמוע שאתה לא מעשן (בשביל זה ספגתם את הדוגמא הקטלנית ממקודם). אז אף אחד לא העיז לבקש אש בינתיים אבל כן זרקתי לאנשים שהם מסריחים מסיגריות ועשיתי סצנות שלמות מכך שאני לא יכולה לשבת בחוץ עם כולם במהלך חתונה, כי אני לא מעשנת ונשארתי ללקט תלתלי סלק מהסלט.

האמת שמאז שהפסקתי לעשן החיים שלי רק נהיו גרועים יותר. אני יודעת שזה לא פוליטקלי קורקט לומר והייתי צריכה לספר שמאז שהפסקתי לשאוף עשן ולפי גורמים שונים גם 43 חומרים מסרטנים, החיים שלי נהיו ורודים יותר. שהתחלתי לרוץ מרתונים, לקפץ מעל גדרות במקום ללכת מסביב, לטפס שבעה גרמי מדרגות בזמן שאני שרה, ולהתיישב בחינניות על הספה כאילו לא עברתי מיני מרתון כרגע. אבל לא. כמובן שלא.

מאז שהפסקתי לעשן, נהייתי מצוננת, לא הפסקתי להשתעל, כאב לי הראש, אכלתי יותר מהרגיל, הייתי יותר עצבנית ומעצבנת מהרגיל וכל הזמן הייתי צריכה לירוק דברים שונים ומשונים (טו מאצ'?!), בקיצור חגיגה.

הגמילה המשונה הזו מעלה בי תהיות רבות, לדוגמא, נכון שלא מעשנים חיים יותר שנים ממעשנים, אבל הם חיים אותם מבלי לעשן במהלכם. מה טוב בזה? האם אנחנו לא שואפים (שואפים... הממ...) לאיכות ולא כמות?! 

החיים פחות יפים ללא סיגריות, זה מה שאני מגלה כרגע. כבר אין ממש טעם לשבת על הדשא, לשבת על ספסל או לשבת בכל מקום שהוא תחת כיפת השמיים. מה טוב בלצאת לבירה אם לא מעשנים בין שלוק לשלוק? ובכלל כל המפגש עם חברים הרבה פחות מעניין כשלא מעשנים כל כמה דקות. 

נראה לי ברור כשמש, שמדובר בהתמכרות, כנראה שהחפיסות קצת צדקו. אבל יש פה משהו אחר. אנחנו לא ממש מכורים לכל הרעל שנכנס לתוכנו. כי עובדה שהגוף שלי חוגג את זה שהפסקתי עם זה. כמובן שחוגג זו מילה יפה, אבל מה שקורה זה שכל הרוע ממהר לצאת החוצה בכל מיני צורות לא נעימות. וזה כמובן חיובי. עושה רושם שהתמכרנו להתמכרות, התמכרנו לזה שאנחנו נאלצים להפסיק את החיים שלנו כל כמה שעות ולקפץ החוצה, לחפש מצת ולשאוף. אקט שברור שהוא לא בריא, אבל הוא כה מהנה גוד דאם איט. 

 הדג נחש טענו שיותר קל לתלוש לעצמנו את השן מאשר להפסיק לעשן. האמנם? האמנם עשיתי זאת?

ואם כן, אז בשביל מה?

כרגע עבר שבוע. היה שבוע קשה. אבל הוא עבר (ועימו עוד כמה ימים, בל נשכח). כנראה שחסכתי בערך 75 ש"ח, שזה bjns. בימים עברו הייתי הולכת לטאואר רקורדס לקנות דיסק.

שישו ושמחו.

יאללה סבב - אממ... (קשה לזכור)

אחת? אחת שתיים?! שומעים אותי? זוכרים אותי? סולחים לי שלא כתבתי מאז תחילת 2012?
אם כל התשובות לשאלות היו כן, חוץ מכמובן השתיים הראשונות, הרשו לי להמשיך, ובואו נשים את העבר המשמים מאחורינו. עשינו זאת? איזה יופי...

אז מה שקרה בשנה האחרונה הינו דבר מעניין פגשתי אישה, באתי אליה כל שבוע (לרוב ביום שני, בתשע בבוקר, אם שאלתם את עצמכם איפה הייתי), נשקלתי כל פעם. לפעמים התרגשתי, לרוב התאכזבתי, לרוב גם אחרי שהתרגשתי התאכזבתי, כי אני כזאת, שמה רף שאני יודעת שלא אעמוד בו כדי שתמיד אתאכזב, כי יותר קל להתאכזב מאשר אשכרה לעשות שינוי (וואו איזה כבד פה רבותיי ואנחנו רק בפסקה הראשונה), התיישבתי דיברנו על הא ודא, לרוב על מה שהראה המשקל ולא רק. ואז שתיתי כוס מים, כי ניסיתי להימנע בבוקר של השקילה מלאכול או לשתות, כי אני תינוקת, וכך חוזר חלילה. כל שבוע. כארבעים שבועות. במהלך אותם שבועות ארוכים השלתי ממשקלי 14 ק"ג, יאפ יאפ יאפ, 14 ק"ג.

עשיתי זאת לאט ועשיתי זאת בטוח (או שלא, פרטים בהמשך), בעיקר בעזרת שבועות מוצלחים בהם עשיתי קניות גדולות ויקרות של ירקות, פריכיות (ולא ל' לא אומרים פירכיות, הסגולה של החרא הזה זה שזה פריך, לא שזה פירך), טיבעול, בשר טחון ולחם קל. אפילו היה קצת ספורט בתהליך. אבל אחרי ארבעים שבועות, קצת התעייפתי, הגעתי לשיא משקלי (נמוך, ברוכשם!) שלא נצפה במחוזותינו כבר שנים ארוכות, כנראה שנבהלתי/ השתעממתי/ סיימתי את התואר/ טסתי ללונדון (מחק את המיותר), והחלטתי שמפה אני ממשיכה לבד, כאשר במוחי המעוות זה אומר, חוזרים להשמין ולא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. שזה כמובן, ליידיז אנד ג'נטלמן הגיוני מאוד כאשר עוסקים בהרס עצמי בצורה כל כך מקצועית כמוני (וואו, וואו...). 

ותראו מה קרה באופן מפתיע ביותר, עבר חודש, והבגדים טיפה יותר צמודים, הסנטר טיפה יותר מציץ, האזורים האחרים בסופר מתחילים לחגוג על חשבוני ומכיוון שאני כבר לא מוצאת את עצמי אצל אותה אישה נחמדה, אני לא יודעת בדיוק מה הנזקים, אבל זה שלא הצלחתי למצוא שמלה עדיין לחתונה של אח שלי שממש מעבר לפינה, אומרת לי את הכל. והעגלה אפילו לא נראית באופק.

ואז נזכרתי בבלוג, ונזכרתי שאני לא לבד, ונזכרתי שאני יכולה לעשות את זה, כי אני אותה בחורה שקמה פעם בשבוע ונשקלה, ואם עשיתי את זה עד לפני חודש אני יכולה להמשיך ולעשות זאת שוב. נזכרתי שהחיים לא נגמרו (טפו טפו) ושאין סיבה להמשיך להעביר אותם במשקל אסטרונומי ושלמרות שאני מאוד אוהבת (ושונאת) לאכול, לאפות ולבשל, לקרוא מתכונים, לבזבז שעות בבלוגי אוכל שונים כמו זה וזה, אפשר עדיין לעשות זאת במידה 38 (טוב נו, אסתפק גם ב42).

אז הנה אני כאן, שעה ושבע עשרה דקות אחרי בלוג דיי 2012, באיחור אופנתי כמובן, שלמרות שסביב העולם הוירטואלי זה אומר שצריך להמליץ על בלוגים אחרים, אני משנה את החוקים ובוחרת להמליץ לעצמי על הבלוג הזה שוב. אני צריכה אאוטלט (שקע?!) חדש כדי שהצלחתי לא תרד לטמיון, ואני זוכרת חסד נעורים לבלוג החמוד הזה, ואני חוזרת לנצל את הבמה (גם אם האולם לא מלא במיוחד) ולנסות לעשות את זה שוב. 
אז... לטס דו ט'יס ביצ'ס!!

מחר יום חדש, Woo Hoo!