מאז ומעולם אהבתי לנסות להציץ במסכים לא לי.
הדוגמה הבולטת ביותר חייבת להיות בביקורת דרכונים בכניסה לארה"ב. הייתי משלמת המון כסף כדי לראות מה הם רואים כאשר אני עושה להם את הפרצוף הכי תמים שלי בזמן שאני מחתימה את אצבעותיי ומחכה לאישור כניסה למדינתם המקודשת. אבל כידוע הם סופר מתוחכמים ולפשוטי העם כמוני המסכים תמיד נראים שחורים והם אף פעם לא מגלים ולעולם לא אדע.
בכל אופן.. מסכים.. כן.
אז כשישבתי מול הדיאטנית בפגישה האחרונה איתה לפני שתחתום לי על הפתק שהבאתי מהבית הצצתי לה. במסך המחשב.
ראיתי את כל התאריכים של השקילות שלי מאז 2007. כל התאריכים וכל המשקלים. וכשהבטתי בטבלה האפורה הזאת. לא ראיתי רק מספרים. היה לי מין חזיון וראיתי ילדה שבמשך שנים הרגישה שמה שהיא באמת זה המשקל שלה. ושכל כמה זמן תפסה את עצמה, אמרה עד כאן והלכה להישקל בקופת חולים.
וראיתי את אותה ילדה מאוכזבת או מתביישת או מתבאסת מהמשקל. ואני חושבת שזה די ברור שככל שהשנים עברו והמרווח בין התאריכים יחסית הצטמצם המשקל הלך ועלה ועלה ועלה. ומש שב2007 היה נראה כמו משקל שיא ואיזה דכאון ב2012 כבר הפך למשאלה וב2015 כבר נהיה חלום. ואותה ילדה הפכה לאישה (כן, אישה) והמשקל שנחקק לנצח בראש הטבלה הפך להיות משקל היעד הנוכחי.
ואז אני נזכרתי שבעצם הפעם הראשונה שהלכתי לתזונאית בכלל לא הייתה דרך קופת חולים.
זה היה בקיץ בין כיתה ז' לכיתה ח', משמע הייתי בת 13 והלכתי לדיאטנית פרטית בישוב. ואני זוכרת את המספר שהמשקל הראה באותו ביקור (ואני גם זוכרת שאבא שלי בא איתי, שעכשיו זה נשמע לי כל כך חמוד) וזה בטח מיותר לציין אבל אותה ספרה היא יותר מעשר קילו פחות ממשקל היעד שאני מציבה לעצמי היום...
תחושת הבטן שלי כל כך חזקה והראיה שלי כה חדה (בכל זאת אני נמנעת מסוכר לבן) ופשוט אין לי איך לנתח את הנתונים אלה בצורה אחרת. יש קשר ישיר בין העיסוק במשקל לבין העליה המתמדת. לא רק ששנים של התעסקות לא עזרו. זה החמיר. חד פאקינג משמעית.
וזה כל כך עצוב בעיניי.
הלוואי ויכלתי לחזור אחורה בזמן, לחבק את הילדה הזאת, ללחוש לה באוזן ואם צריך לצעוק לה בפנים שהכל בסדר. את יפה. את חשובה. תתרכזי בדברים אחרים. תאהבי את עצמך. זה לא משנה. תשחררי את הלחץ. דברים יסתדרו. הגוף יתייצב באופן טבעי סביב הנקודה הכי מתאימה. די להתייסר. אין צורך להתבייש ואין צורך להתהדר, זה רק משקל. את יפה. את בסדר. שחררי.
ומי ילחש לי את זה עכשיו?
ומכיוון שאני חושבת שהתובנה הזאת עצובה (אך לא מייאשת) אין דרך טובה יותר לאזן אותה מאשר הסרטון הבא:
Bye Bye Ebola!
אושר ובריאות לכולם. וגם לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה