כמעט, תמר.

אילו לא היינו חיים בעולם של מצלמות ומראות אולי הייתי יכולה להמשיך ולחיות עם הראש באדמה. אולי ראשי היה מלא כינים, אבל לפחות הייתי נחלצת מלהביט בתוצאה של אכילה חסרת מעצורים רבת שנים. אך השתפר מזלי, כן השתפר למרות הכל, ואני חיה יחד איתכם במאה 21. אנו רואים את עצמנו כל הזמן, בכל מקום, מכל זוית. בחנויות ראוה, במראות, במצלמות דיגיטליות, בסכו"ם מצוחצח ולדאבוננו גם באינטרנט, מתוייגים למוות. עובדה זאת מטלטת את חיי כל פעם מחדש. ממבט מלמעלה, אני יכולה לחשוב שהכל מעולה מהציצי ומטה. אבל המציאות טופחת על פניי השכם והערב. והסופ"ש חברים, זכיתי להביט בעצמי טוב טוב במראה ענקית (ומאוד לא מחמיאה לדעתי), ולהבין בפעם האלף ואחד, שהגיע הזמן ל... טוב, פה נתקעתי. מה לא אמרתי עדיין? הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים, חרוש. הגיע הזמן לזוז, בטח. האם נאמר כבר הכל? האם אין לי מה להוסיף לזה?

הרי אני יודעת למה הגיע הזמן, הגיע הזמן להבין שכדי שאחיה את החיים שלי בצורה הטובה ביותר אני חייבת, חייבת להרים את התחת שלי ולהשקיע בפרוייקט הזה. הנה זה חדש, להשקיע. להשקיע בזה שהצרות שלי יהיו פחות שטחיות. שלא אאלץ לחשוב כל הזמן שאם הייתי נראית אחרת, אולי זה היה משנה את משו. אני רוצה להשקיע, ואני חייבת להשקיע. וחודש אדר זה חודש טוב להסיר את המסיכה המשעממת הזאת, ולבחור באחת חדשה. במסיכה הכי יפה בחנות.

נאלצתי להעביר כמה שעות ארוכות ובודדות היום מול הוט, הכבלים הנהדרים של עם ישראל, וזכיתי לצפות בסרט המחודש של "אליס בארץ הפלאות" בכיכובם המופלא של כל מיני כוכבים מופלאים. סך הכל, היה די משעמם, אבל הסרט היה עמוס מסרים, ומכיוון שאין משו שאני יותר אוהבת ממסרים הוליוודיים, אשתף אתכם בכמה. ברור לכל מי שקרא את הספר, או ראה את הסרט המצוייר של דיסני מבין שהסרט הוא על מציאת הדרך של אליס, על ידי התמודדות עם הפחדים והקשיים של עצמה, או משו בסגנון. כשהתולעת הכחולה הסטלנית שואלת את אליס מי היא, אליס לא מבינה את השאלה. בפעם השניה שזה קרה, היא עונה לו, אני אליס. והמסטול הזה עונה לו, "לא, את כמעט אליס". אני ממש מחזיקה את עצמי חזק כדי לא להעלות על הכתב את הקיטשיות שפורצת ממני. אז אפסיק כאן. אבל אגניב את הפלצנות שלי לכותרת של הפוסט.

שבוע טוב!