הפיכת דמיון למציאות

אנחנו בוכים מסרטים מרגשים כי המוח שלנו לא מבדיל בעצם בין סרט למציאות, טענה בת דודתי בעודנו נוסעות בכביש החשוך והמפותל דרומה במוצ"ש חורפי חם מהרגיל, דמיוננו משתלט עלינו ומסלף את המציאות לנגד עינינו.
משמע, הדמיון שלנו הוא כלי חזק ובעזרתו ניתן לשלוט ברגשותנו, ולפיכך במעשנו.
אם נשליך את הסיטואציה עלי (כמו שאני רגילה לעשות), זה אומר בעצם שבזכות דמיוני (העשיר) אצליח לשלוט ברגשותיי העזים כלפי אוכל. "נהרות לא יכבו את האהבה" שאני יכולה להרגיש לפעמים לרוטב בולונז מופלא, או לחלופין לרוגלך חם ביום שישי. מה שאדמיין זאת המציאות אותה אחיה.


בדמיוני הפורה אני רואה את הבלוג הזה כגלגל הצלה, כפתרון היצירתי האחרון במוחי להשיל ממני את מי שאני לא. בדמיוני אני רואה את עצמי כותבת פה על התהליך (המדהים, בטח שמדהים) שאני אעבור, על הקילוגרמים שינשרו, על הסנטימטרים שיתכווצו, על הנפח הכללי שיצטמק. בדמיוני אני רואה את עשרות הקוראים שיטרפו את הפוסטים שלי כלחמניות אחרי השלג (הממ... לחמניות מישו?). בדמיוני, הבלוג הזה יתעד לעולם את הדרך הקשה של בחורה שמנה בדרכה לאידיאל היופי המערבי (כן, אני הופכת את החולשות שלי לאידיאלים, אז מה?!), הרגשות הסוחפים ואולי גם כמה אנקדוטות משעשעות מחיי היום יום (לא תאמינו איזה כלב ראינו היום..).


אני רואה זאת בדמיוני-- והופכת דמיון זה למציאות

כותבת הבלוג אינה אשת מקצוע, או רופאה. הבלוג הוא יומן אישי ולא נועד לחיקוי או לטיפול במקרים אישיים.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

דווקא עכשיו, חופשה בישראל


בשיחה ליילית הבהירו לי שפוסט אחד פעם בשבוע, זה נחשב ממש נצח בהגדרות אינטרנטיות. ועימכם הסליחה. אך יש לכך סיבה, שאני ממעטת מעט לכתוב, אני לא רוצה לזיין את השכל. אפשר לומר זאת יותר בבוטות? לא נראה לי... אני רוצה להעמיק ולהבין ולהקשיב חזק יותר לפני שאני מקשקשת פה. לא רוצים? לא צריך.

הנה לכם: השבוע כמעט נגמר. מהר מדי. אני מרגישה שהוא היה עמוס בכל כך הרבה כלום עד שלא שמתי לב שהזמן עבר בכלל. אבל הוא כן. כשאני חושבת על הרגעים הפיציים שיצרו את השבוע, הם היו כולם רגעים מאוד חיוביים ומרגשים. בניגוד לכלל הברזל שלי שאומר שכל פעם שאני מבשלת, הדבר הרביעי שאכין יתקלקל, זה לא קרה. נהניתי בחברתם של סובביי, הקשבתי יפה בשיעור, העבודה עברה חלק, וגם בדיאטה אני מרגישה די סולידי. לא אכלנו פופקורן כבר כמעט שבועיים. וזה הישג בדירה שלנו.
ועוד משו קרה... אתם יודעים מה קרה? אני אספר לכם מה קרה!

אובססיה מעולם לא הריחה טוב יותר
כבר שבוע שלם שאני לא חושבת בצורה אובססיבית על משקלי או על דיאטה. וואו. זה כזה מוזר... מה שונה השבוע משבוע שעבר? לא יודעת, את זה גם אני שואלת.. שלא תבינו לא נכון, זה לא שהבלוג לא מרחף מעליי, וזה לא ששכחתי את המשימות שלי. פשוט, לא הוטרדתי מזה. הוטרדתי מכאב הגרון שמתפתח בקירבי, הוטרדתי מקדאפי, אפילו הוטרדתי מחיי האהבה של דנה ספקטור, אבל במשך כמה ימים ארוכים לא הוטרדתי ממשקלי. וזאת היתה מנוחה ממש מבורכת.. זה מילא אותי במין שימחה לא מוסברת כזאת. זה נחמד לשכוח שאתה באמצע משימה, ושרוב הזמן אתה נכשל. אני מקווה שאני לא כמו הצפרדע שלא שם לב שהוא מתבשל בתוך סיר מפני שהמים לא רתחו עדיין. אני יודעת שהמים רותחים ושאני צריכה לקפוץ החוצה, אבל לכמה ימים, הסיר היה בכלל הוט- טאב.

אני מבטיחה שאשוב לאבסס בקרוב... 

3 תגובות:

  1. אל תהפכי את החולשות שלך לאידאלים מותק...
    מצד שני אני אוהבת אותך סולידית.
    ומקשיבה יפה בשיעור.
    מתגעגעגעגעגעת (מוטיב הצפרדע)

    השבמחק
  2. איזה יופי- דווקא נשמע פתח אמיתי לשינוי- אפילו אותי הצלחת להרגיע לזמן מה.....
    ממש יפה את כותבת!!!!!!

    השבמחק
  3. אני ממש שמחה בשבילך... תשחררי קצת לחץ, תני לדברים "לרחף" ואל תתבוססי בהם כל הזמן. זו לי פעם ראשונה שאני נתקלת בבלוג שלך, וממש אהבתי והתחברתי לפוסטים שלך... שיהיה בהצלחה, אני אמשיך לעקוב

    השבמחק