החלטתי להתחיל לכתוב את הפוסט מבלי להזכיר אפילו בחצי מילה, שלא כתבתי כבר חודשים. למה? כי זה משעמם. ולא רלוונטי. וזאת פשוט עובדה קיימת, לא כתבתי כבר ים זמן. מה יש לומר? אין מה לומר, אז אני מתחילה את הפוסט שוב בלי לכתוב אפילו חצי מילה על זה ש.. הבנתם.
מאז ומעולם אף פעם לא האמנתי לכל סיפורי ה"אחרי" שהרעידו את הכותרות. משה איבד 139 ק"ג, לילך השילה 45 ק"ג וכדומה. וואלה, זה לא קשור אליי. אני מאמינה שהם ירדו בצורה כזו או אחרת. ניתוח, ספורט, דיאטת כרוב, ווטאבר. אבל אני לא מאמינה בחיים שהם היו באותו מקום כמוני כשהם התחילו את הדיאטה. אני לא מאמינה שהם אהבו לאכול באותה כמות, שהם שנאו לעשות ספורט כמוני, שהם עצלנים, שהם אכלנים רגשיים, שהם כל מה שזה יהיה שיגרום למשה לשקול 139 ק"ג פלוס משקל של בנאדם נורמלי, לא האמנתי שזה קשור אליי. זה נשמע כאילו תמיד שמרתי על המשקל שלי ועל "הבעיה" שלי כאילו שזה איזה יצירה של ואן גוך. מקורי, שונה, ייחודי, מיוחד. משו ששווה לשמור עליו מכל משמר. משו שלא כדאי לאבד. אבל זה פשוט טירוף, כי איך אני אמורה לשחרר אותו ולאבד אותו (את המשקל, כן?) אם אני מעריצה את העבודה שהוא עושה בשבילי? אם אני מסתכלת עליו כבר שנים כעל מין הישג שאף אחד מהאחרים לא הצליח להשיג. אני הרי הכתרתי את עצמי בתור הכי שונה, הכי מיוחדת, הכי מסכנה. ומי לא רוצה להיות הכי הכי?!
היום הרגשתי צורך להצמיד אצבעות למקלדת ולשחרר לעולם מין אנחת וואו. אופרה קוראת לזה "אהא מומנטס", אבל אופרה פרשה ולכן אף אחד לא שואל אותה, והיום בפגישה עם התזונאית א' החביבה הרגשתי שאנחנו הגענו למין תובנה מאוד משמעותית עבורי. אז מה אשמור אותה לעצמי שאף אחד לא ידע? או שאכתוב אותו בבלוג כדי שאף אחד לא יקרא? ההצעה השניה משום מה קסמה לי.
והרי, הנה אני לפניכם.
מאז ומעולם אף פעם לא האמנתי לכל סיפורי ה"אחרי" שהרעידו את הכותרות. משה איבד 139 ק"ג, לילך השילה 45 ק"ג וכדומה. וואלה, זה לא קשור אליי. אני מאמינה שהם ירדו בצורה כזו או אחרת. ניתוח, ספורט, דיאטת כרוב, ווטאבר. אבל אני לא מאמינה בחיים שהם היו באותו מקום כמוני כשהם התחילו את הדיאטה. אני לא מאמינה שהם אהבו לאכול באותה כמות, שהם שנאו לעשות ספורט כמוני, שהם עצלנים, שהם אכלנים רגשיים, שהם כל מה שזה יהיה שיגרום למשה לשקול 139 ק"ג פלוס משקל של בנאדם נורמלי, לא האמנתי שזה קשור אליי. זה נשמע כאילו תמיד שמרתי על המשקל שלי ועל "הבעיה" שלי כאילו שזה איזה יצירה של ואן גוך. מקורי, שונה, ייחודי, מיוחד. משו ששווה לשמור עליו מכל משמר. משו שלא כדאי לאבד. אבל זה פשוט טירוף, כי איך אני אמורה לשחרר אותו ולאבד אותו (את המשקל, כן?) אם אני מעריצה את העבודה שהוא עושה בשבילי? אם אני מסתכלת עליו כבר שנים כעל מין הישג שאף אחד מהאחרים לא הצליח להשיג. אני הרי הכתרתי את עצמי בתור הכי שונה, הכי מיוחדת, הכי מסכנה. ומי לא רוצה להיות הכי הכי?!הרי האמת היא, שאני כנראה לא כל כך שונה מהם מכל השמנים באשר הם. ואם אני מיוחדת, ואמא שלי אומרת לי שאני כן, המשקל שלי זה לא מה שמייחד אותי. אדל (הזמרת, לא המתחרה במירוץ למליון כמובן) נצפתה לאחרונה והיא נראית רזה מתמיד. אני חושבת שהבשורה הגיעה גם אליה. אם המשקל שלנו, זה מה שמייחד אותנו, אין לנו סיכוי נגדו. כי אנחנו זקוקים לו מדי. כנראה שאדל התחילה להקשיב לשירה שלה, והבינה שאין צורך בכל השאר (או שזה בגלל הניתוח, אבל זה הורס לי את הנקודה).
אז אמנם זאת לא השירה שלי (למרות שאני מתווכחת אם הטענה הזאת) שמייחדת אותי, ואולי אני לא מצליחה לחשוב על משו שיזכה אותי במדליית זהב, אבל יש משו. משהו אחר שהוא לא המשקל, ושהוא לא הדרמה הגדולה שבלהרזות שמייחד אותי מספיק כדי לשחרר את גלגל ההצלה הזה (כן, מצחיק מאוד).
אני שמנה כמו שאר השמנים. ואני ארזה כמו שאר המרזים. אם כל האהבה שיש לי למשקל שלי שהיווה שנים על גבי שנים מגן וחוצץ מהעולם, הגיע הזמן לפרוץ את הגבול. לשחרר.
בלה... ריגשת אותי :-)
השבמחקאיזה קטע! משום מה הייתה לי היום תחושה שכדאי לי לבדוק אם התחדש משהו בבלוג מספר אחת בארץ וראו איזה פלא- באמת אתמול כתבת אחרי (לא סופרים) כמה חודשים... מגניב, לא?
השבמחקובקשר לתובנות- האם מדובר בפריצת דרך?
תמרי אחלה פוסט תמשיכי לכתוב שוב זה עושה עוד עניין בחיים!
השבמחקאיי לאאאאב יו!!!
קוראים בשקיקה את הפוסטים המעולים שלך, תמשיכי ללא הפסקות.
השבמחקתודה רבה