את האמונה לאבד

הבלוג תחת מתקפה, כן כמו הדרום, אבל אצלי לאט לאט החזיתות נופלות. אני סופגת טיעונים קשים בקשר לרלוונטיות של בלוג דיאטה, כאשר הדיאטה כבר מזמן הפכה לזיכרון מתוק של חודש ימים של שליטה ביצר. כן, זה פשוט מביך לומר, אבל לא היה לי יום דיאטה טוב אחד, אחד, כבר חודשים. לא יכלתי להתיישב מול המסך האהוב עלי, ולפצוח בשיר. אפילו לא יום אחד. פה היה פופקורן, שם עוגה, ולפעמים שניהם.  תאמינו לי, אני לא פדנטית. מעט פופקורן ועוגה לא מספיקים כדי להרוס יום שלם של דיאטה פוטנציאלי, אז תאמינו לי, שם זה רק התחיל.

יש הטוענים שהבלוג הוא כיסוי, אם אני מדברת על משו, אם אני תולה את הכביסה בחוץ, זה פותר אותי מלשפשף את הכתמים הקשים. כל עוד יש אנקדוטה טובה, אפשר להעיף את הדיאטה עצמה מהחלון. הבלוג נהיה העיקר, והדיאטה התפל, הם מצקצקים בלשונם ומנענעים את ראשם. והם חמודים, זאת הבעיה, כל התוקפים האלה. הם חמודים ודואגים, ורוצים כבר לחלוק איתי בגדים, ומשועממים (כמוני) מאכזבות בתחום הקולינרי, הם רוצים לראות בשימחתי, ולא מבינים למה אני לא מספקת את הסחורה. למה אני לא עושה משו כבר, נו!!

ואני מעריכה את זה. לאללה. באמת, לאללה. ואין מי שיותר מאוכזב ממני בתחום הזה. מה אני לא חושבת על זה שאם הייתי דובקת בתוכנית כבר יכלתי להיפטר מ20 ק"ג? לשנות כמה וכמה קידומות, להיות בעלת מראה מתוח ונינוח יותר. אני לא חושבת על זה בכל רגע של ערות, ולפעמים גם בחלום? אני כן. על אמת. אבל אני עדיין מאמינה, ממש מאמינה, שהתהליך קורה. ושהבלוג הזה נועד לגדולות, ושאני נועדתי לגדולות, לקטנות. ושיום אחד אני ישיל מעצמי את כל העודף הזה ושזה יהיה מדהים אבל קשה. אבל אני מאמינה שהקושי הזה משנה אותי מבפנים. ואני גם מאמינה שיש בי ושיש פה המון חירטוטים והמון שטות והמון רעש, אבל שאם מקשיבים טוב יש זעקה, והיא נשמעת ברור וצלול והיא חודרת עמוק פנימה. מצקצקים ומנענעים באשר אתם, אני צריכה אתכם פה איתי.אני מאמינה שזאת הדרך שלי להצלחה, שעל ידי יצירה ועל ידי שיתוף אני משנה את המציאות שלי, ואני מתה מתה להראות תוצאות, וזה כן מזיז לי את התחת (מילים אלו לקוחות משיר של הדג נחש, שאריאל זילבר לא יעשה לי בעיות) ואני רוצה לקום מחר מלאה בתחושות הקשות של הכישלון שמשתקפות אליי מפרצופי הסובבים אותי, ושאני אוכל להוכיח להם ולהוכיח לעצמי שאני יודעת מה טוב לי ושאני יכולה לעשות הכל.

אני מאמינה.

ומי שמאמין לא מפחד. 

בול מגה

אני נתקלת בבעיה כמעט יומיומית שלדעתי הגיע הזמן לנסות לפתור, ואם זה יומיומי מבחינתי אז ודאי שזה קצת קשור לאוכל, ולכן קשור לבלוג, ולכן קשור אליי, והמעגל חוזר על עצמו. שמעתי היום ממרצה על חלוקה מעניינת של העולם. כאלה שאין להם מה לאכול, וכאלה שאין להם מה ללבוש. אני ינתק את זה מהקונטקס הפוליטי, הכלכלי והטראגי לרגע, ואני שמחה להודיע שאני מרגישה שאני שייכת לשני החצאים האלה (למרות שברוכשם, אני באמת רק בחצי השני..).

אין לי מה ללבוש. אני אומרת את זה כל יום כשאני פותחת את הארון העמוס או לחלופין מסתכלת על הכסא, ולפעמים על הרצפה. אך לא בזה נעסוק, למי שזה כן מעניין, יש בלוגרית שמנמנה שכותבת על לבוש ובגדים, קוראים לה שרונה ואתם מוזמנים לבקר אצלה (ליחצו על המילים הצהובות), רק תזכרו מי גידל אתכם. עכשיו לעניין האוכל. אין לי מה לאכול. ברור שזה נשמע מצחיק ומפתיע כי הרי אני תמיד מוצאת מה לאכול, אבל אני כן חיה במין הרגשה כללית שאין מה לאכול. ואני חושבת שניתן לפתור את זה מאוד מהר, בעזרת כלי מאוד פשוט, רשימת קניות. מה אפשר לקנות בסופר כדי שכשנגיע הביתה, אחרי שהוצאנו 400 שקלים, לא נרגיש ש"אין מה לאכול בבית הזה, אוף!" וכשאני אומרת בית, ברור שזה תקף בעיקר לדירות שירות או סטודנטים. כאלה שאין מלא מקום במקרר וברור שאין מזווה מרווח במיוחד. והרי לתוצאות:

חזה עוף- קפוא, טרי, פרוס כבר לשניצלים, כגוש אחד. חזה עוף זה אידיאלי. במחבת, בתנור, מוקפץ או עם סלט. חזה עוף שולטטט!

לחם קל- זאת תגלית די מרעישה, אבל לחם קל זה אחלה בחלה. הוא מספק את הסחורה. גם לחם, גם אפשר שלוש פרוסות ולא להרגיש מפוצצים. יש סוגים דפוקים ומגעילים, מהם כדאי להימנע ורק להתרכז בעשירים בדגנין והטעימים במיוחד. לנו לקח כמה וכמה נסיונות אך בסוף מצאנו את הכיכר המנצח.
קוטג'- בפירוש כך.
ירקות קפואים- ברוקולי, כרובית, לקטים למיניהם. מוסיפים לפחמימה או אוכלים לבד ומרגישים שמחים יותר. כמובן, שרק לקנות כשיש מבצע. הם גנבים הסנפרוסט האלה.
ביצים- חביתה, ביצת עין או 2 גדולות לעוגה.
פחמימיות- מורכבות ומעניינות. אורז חום, פסטה חומה, בטטות, תפו"א וכו'. גם לבן תופס...
רסק עגבניות- כי אם בפחמימות עסקנו. איכשהו רסק עגבניות נהיה הרכיב הלאומי שלנו. אז תאכלו תאכלו.. תוסיפו כפית סוכר בכל שימוש, תעשו לי טובה.
ירקות לסלט- לי יש בעיה אם לחתוך סלט. אף פעם לא בא לי, וסלט כמעט תמיד לא מושך אותי בכלל. אבל... ברגע שהוא חתוך ולידי אין שימחה גדולה מזו. תזכרו את זה. כן, גם את תמר.
מצרכים למרק- עדשים כתומות, קישואים, גזרים, עגבניות עסיסיות וכו'.

טחינה גולמית- ממרח נהדר, אם לא בא לכם, חמאת בוטנים טבעית.

ומהר מהר, לפנ שסוגרים את הסופר: קרקרים, שוקולד מריר, חלב, קמח, מיץ לימון (אין לנו כח לקנות לימונים, תהרגו אותנו), רוטב סויה, מלא שום ובצלים, בשר טחון (לקציצות או בולונז), וגרעיני פופקורן כמובן.

אסור לשכוח את הזכות והחובה שלנו לקנות לפעמים דברים מוזרים ואז להתבאס עליהם כי הם לא נאכלים, או כי הם נגמרים מהר מדי: צנוניות, גבינות משמינות (כן היקרות האלה, קממבר, פרמזן, מוצרלה), בירות, בן אנד ג'ריס, לחמניות צמה, קרמבו מוקה. כל מה שעושה לנו טוב בלב, ובלי נזק רציני מדי לכיס ולמשקל.

לי זה עזר סוף סוף לרשום רשימת קניות של ההכרחיים שלי. תעשו גם או שתעתיקו משלי.



לאחר מרתון מתיש של כחודש וחצי, סיימתי בפעם השלישית לראות את סידרת המופת "סקס והעיר הגדולה" (כאילו שיש סוג אחר של מרתון). וההשראה האידיאלית נחתה עלי, כמובן שהתוכנית עוסקת במערכות יחסים. בין בני זוג, בין חברות אבל בעיקר במערכות יחסים שלנו עם עצמנו. וזאת, לטענת גברת בראדשו, המערכת יחסים המורכבת ביותר והחשובה ביותר שלנו. וכמומחית לשתיים מתוך שלושת מערכות היחסים שהבאתי לעיל אשמח להסכים איתה. הריליישנשיפ שלי עם עצמי היא הארוכה ביותר שאני אי פעם אחווה אם איזשהו אדם אחר. כרגע אנחנו (אני ו..אממ... אני) חוגגים יותר משני עשורים של זוגיות די מוצלחת. היו ריבים, כעסים, הטחנו האשמות אבל סך הכל אנחנו חיים באושר די צרוף. יש לי נטיה אמיתית כזאת, תשאלו את סובביי, לדבר על עצמי תמיד בלשון רבים. זה התחיל לפני כמה שנים כשבאמת הייתי חלק מזוג 24 שעות ביממה, אבל גם עכשיו בבדידותי, אני עושה זאת כל הזמן. ואני חושבת, שזה מוכיח את התזה מרכזית של המערכת יחסים הזאת, ה"אני הפנימי" (והפלצני) שלי ממש נהייתה דמות ממשית, ואולי צריך לאשפז אותי, אבל יותר קל להשתלב בחיים האלו בשתיים. ולכו תחכו עד שנמצא מישו ראוי יותר מעצמנו למשימה הזאת.



קחו אותם איתכם

שיהיה לנו Fabulous  סוף שבוע.



cheese

שלום. חזרתי מפגרת הפורים.. אדי האלכוהול התאדו, רמת הסוכר ירדה, הצלצולים באוזניים שקטו. רגליי הכואבות ושריריי התפוסים, הן מזכרות משבוע פרוע וחגיגי שאני עדיין נושאת עימי. הצלחתי למחות את זכר עמלק במשך כמה ימים.. היה נהדר.

ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, זה הזמן לעלות חזרה לתלם ולהתפקס. זה מוטיב חדש, פוקוס. במונחים שלנו היום פוקוס זה מונח מושאל מעולם הצילום, אז נשתמש בזה כמשל על מנת להעביר את המסר (כמו כל משל, מזל שהסברתי..): התכנון הוא להתפקסס, להביט מהעדשה, להבין בדיוק איך אני רוצה שתמונת חיי תיראה מחר, מחרתיים, עוד שבועיים ובקיץ הקרב ובא. לעצום את העין השמאלית, לטשטש את מה שלא חשוב, להביט מהחור הפצפון, ולפקס.  ברגע שאצליח להעמיד הכל (או לפחות חלק) לפי התוכניות,
 אצלם את התמונה ואז אשתף יותר.

לילה טוב!

כמעט, תמר.

אילו לא היינו חיים בעולם של מצלמות ומראות אולי הייתי יכולה להמשיך ולחיות עם הראש באדמה. אולי ראשי היה מלא כינים, אבל לפחות הייתי נחלצת מלהביט בתוצאה של אכילה חסרת מעצורים רבת שנים. אך השתפר מזלי, כן השתפר למרות הכל, ואני חיה יחד איתכם במאה 21. אנו רואים את עצמנו כל הזמן, בכל מקום, מכל זוית. בחנויות ראוה, במראות, במצלמות דיגיטליות, בסכו"ם מצוחצח ולדאבוננו גם באינטרנט, מתוייגים למוות. עובדה זאת מטלטת את חיי כל פעם מחדש. ממבט מלמעלה, אני יכולה לחשוב שהכל מעולה מהציצי ומטה. אבל המציאות טופחת על פניי השכם והערב. והסופ"ש חברים, זכיתי להביט בעצמי טוב טוב במראה ענקית (ומאוד לא מחמיאה לדעתי), ולהבין בפעם האלף ואחד, שהגיע הזמן ל... טוב, פה נתקעתי. מה לא אמרתי עדיין? הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים, חרוש. הגיע הזמן לזוז, בטח. האם נאמר כבר הכל? האם אין לי מה להוסיף לזה?

הרי אני יודעת למה הגיע הזמן, הגיע הזמן להבין שכדי שאחיה את החיים שלי בצורה הטובה ביותר אני חייבת, חייבת להרים את התחת שלי ולהשקיע בפרוייקט הזה. הנה זה חדש, להשקיע. להשקיע בזה שהצרות שלי יהיו פחות שטחיות. שלא אאלץ לחשוב כל הזמן שאם הייתי נראית אחרת, אולי זה היה משנה את משו. אני רוצה להשקיע, ואני חייבת להשקיע. וחודש אדר זה חודש טוב להסיר את המסיכה המשעממת הזאת, ולבחור באחת חדשה. במסיכה הכי יפה בחנות.

נאלצתי להעביר כמה שעות ארוכות ובודדות היום מול הוט, הכבלים הנהדרים של עם ישראל, וזכיתי לצפות בסרט המחודש של "אליס בארץ הפלאות" בכיכובם המופלא של כל מיני כוכבים מופלאים. סך הכל, היה די משעמם, אבל הסרט היה עמוס מסרים, ומכיוון שאין משו שאני יותר אוהבת ממסרים הוליוודיים, אשתף אתכם בכמה. ברור לכל מי שקרא את הספר, או ראה את הסרט המצוייר של דיסני מבין שהסרט הוא על מציאת הדרך של אליס, על ידי התמודדות עם הפחדים והקשיים של עצמה, או משו בסגנון. כשהתולעת הכחולה הסטלנית שואלת את אליס מי היא, אליס לא מבינה את השאלה. בפעם השניה שזה קרה, היא עונה לו, אני אליס. והמסטול הזה עונה לו, "לא, את כמעט אליס". אני ממש מחזיקה את עצמי חזק כדי לא להעלות על הכתב את הקיטשיות שפורצת ממני. אז אפסיק כאן. אבל אגניב את הפלצנות שלי לכותרת של הפוסט.

שבוע טוב!  

דווקא עכשיו, חופשה בישראל

בשיחה ליילית הבהירו לי שפוסט אחד פעם בשבוע, זה נחשב ממש נצח בהגדרות אינטרנטיות. ועימכם הסליחה. אך יש לכך סיבה, שאני ממעטת מעט לכתוב, אני לא רוצה לזיין את השכל. אפשר לומר זאת יותר בבוטות? לא נראה לי... אני רוצה להעמיק ולהבין ולהקשיב חזק יותר לפני שאני מקשקשת פה. לא רוצים? לא צריך.

הנה לכם: השבוע כמעט נגמר. מהר מדי. אני מרגישה שהוא היה עמוס בכל כך הרבה כלום עד שלא שמתי לב שהזמן עבר בכלל. אבל הוא כן. כשאני חושבת על הרגעים הפיציים שיצרו את השבוע, הם היו כולם רגעים מאוד חיוביים ומרגשים. בניגוד לכלל הברזל שלי שאומר שכל פעם שאני מבשלת, הדבר הרביעי שאכין יתקלקל, זה לא קרה. נהניתי בחברתם של סובביי, הקשבתי יפה בשיעור, העבודה עברה חלק, וגם בדיאטה אני מרגישה די סולידי. לא אכלנו פופקורן כבר כמעט שבועיים. וזה הישג בדירה שלנו.

ועוד משו קרה... אתם יודעים מה קרה? אני אספר לכם מה קרה!

אובססיה מעולם לא הריחה טוב יותר

כבר שבוע שלם שאני לא חושבת בצורה אובססיבית על משקלי או על דיאטה. וואו. זה כזה מוזר... מה שונה השבוע משבוע שעבר? לא יודעת, את זה גם אני שואלת.. שלא תבינו לא נכון, זה לא שהבלוג לא מרחף מעליי, וזה לא ששכחתי את המשימות שלי. פשוט, לא הוטרדתי מזה. הוטרדתי מכאב הגרון שמתפתח בקירבי, הוטרדתי מקדאפי, אפילו הוטרדתי מחיי האהבה של דנה ספקטור, אבל במשך כמה ימים ארוכים לא הוטרדתי ממשקלי. וזאת היתה מנוחה ממש מבורכת.. זה מילא אותי במין שימחה לא מוסברת כזאת. זה נחמד לשכוח שאתה באמצע משימה, ושרוב הזמן אתה נכשל. אני מקווה שאני לא כמו הצפרדע שלא שם לב שהוא מתבשל בתוך סיר מפני שהמים לא רתחו עדיין. אני יודעת שהמים רותחים ושאני צריכה לקפוץ החוצה, אבל לכמה ימים, הסיר היה בכלל הוט- טאב.

אני מבטיחה שאשוב לאבסס בקרוב... 

100% תפוחי אדמה

נתקלתי במקרה (טוב, לא במקרה וזאת לא היתה ממש היתקלות, אלא יותר חיבוק דוב) בשקית ענקית של החטיף המוערך תפוצ'יפס. בין נישנוש קטן לנישנוש גדול הצצתי בשקית העצומה וקלטתי את הסלוגן החדש או הישן או למי אכפת שלהם; "תפוצ'יפס, טבעי שלא תשלוט בעצמך!". וזה עיצבן אותי.

זהו, זה מה שהם מוכרים לנו- חוסר שליטה. לפי ההיגיון כשאנחנו עוברים ליד מוצר שמבטיח לנו שכשנפתח 

אותו היצר החייתי שלנו יפעל, לא נוכל להפסיק לכרסם ואח"כ עוד נלקק את האצבעות, אותו הגיון אומר שהיינו אמורים לרוץ מבוהלים לעבר היוגורטים.  זה מה שחסר לנו? פחות דברים שלא יהיו בשליטה שלנו? לא מספיק לנו שאנחנו לא שולטים במזג האוויר, בתוחלת החיים, במחירי הדלק ברגשות של אחרים- אנחנו מחפשים גם את החוסר שליטה שלנו בחטיפים?! כאילו, דווקא לדחוף את עצמנו לקצה. כי הרי אם לא נשלוט בעצמנו, כמו שבאמת הרבה פעמים קורה במצבים כאלה, ונסיים את החבילה, ונרגיש צמאים אז נשתה קולה, ואז נרגיש רע עם עצמנו אבל עדיין לא נהיה שבעים, וגם ככה הלכה הדיאטה להיום, אז וואלה נזמין פיצה, פיצה וקינוח ונחתום את העסק עם סיגריה. וכל זה כי איבדנו שליטה מהתפוצ'יפס. מעניין מה תהיה תגובת הקהל אם יפרסמו את הסלוגן "טבעי שלא תשלוט בעצמך!" גם על גבי כדורים נגד דיכאון, או כדורים לאקדח או כדורים פורחים (טוב, הגזמתי...). שליטה זה שליטה, ונכון לא צריכים לשלוט תמיד, אבל וואלה כשניצבים מול שקית תפוצ'יפס עצומה, זה ממש לא הזמן להפסיק.

שבוע שעבר בעצתה של הסופרת שהתארחה אצל אופרה הצבתי לעצמי כמה מטרות שבועיות, שכחתם? תקראו את הפוסט הקודם. והרי לתוצאות: הפעם הראשונה שישבתי ואכלתי (לבד) וניסיתי להקשיב לקיבתי המתמלאת היתה נהדרת. הפסקתי אחרי כשלושת רבעי מהמנה, הייתי מלאה ודשנה. כן, רציתי להמשיך לאכול, אך למרבה ההפתעה (או שלא) דווקא מטעמים כלכליים. הזמנתי סלט יקר בארומה וכאב לי הלב לא לקבל את התמורה של כספי. אבל הפסקתי שזה אחלה. בשאר השבוע הייתי בהקשבה די טובה ובאמת לא הגעתי למצב שאני מרגישה מפוצצת שזה די מהפכני. לאכול כשאני רעבה היה מסובך יותר. עוד פעם, כי מי רעב כיום? אבל גם כשהייתי רעבה, התחושה היתה לי כה משונה שלא ידעתי אם זה רעב או סתם מיגרנה.. אני אמשיך להתאמן על התחושה הזו.. אבל נכשלתי ב-לא לאכול מול טלוויזיה. זה כל כך מושרש אצלי, הצורך לנתק את המודעות שלי מהצלחת, שממש לא הצלחתי לעמוד במשימה הזאת. אבל זה לא מפסיק, עוד שבוע, עוד הזדמנות, עוד נסיון. אז הפעם במשימה השבועית:

להמשיך ולהקשיב ולנסות להבין מה דוחף אותי להמשיך לאכול, להשתדל להיות מרוכזת בצלחת ולא בריאליטי, לאכול כשאני רעבה, ובנוסף החידוש המעניין: לנסות לאכול תמיד כשמישהו אחר יכול לראות אותך. מעניין לא? אני אוכלת הכי הרבה כשאני לבד, גם מפאת הפאדיחה הכרוכה בלטחון בחייתיות וגם כי אני ממלאת את הלבד שלי באוכל. אז החוק אומר תמיד לאכול כשאני בשדה ראיה של מישהו אחר, ואם אין מישהו כזה, לעשות כאילו. אני מתרגשת מהתוצאות של החוק, הוא יכול להיטיב עימי מליינטלפים.

ומילה לסיום, אני מאוד נהנת לכתוב ולכתוב ולכתוב לעצמי ובאמת אין לי מושג מי מכן קוראת או מיישמת. אז חשבתי שאם מישהי גם נהנת מהטיפים, או מנסה להשתתף בתהליך, בבקשה הרגישי חופשי לכתוב כאן למטה בתגובות איך את מתמודדת עם הצלחת שלך, והאם הטיפים האחרונים עוזרים לך. אני בטוח אשמח לשמוע..