היום נשקלתי אחרי שכמעט כל ינואר הזכור לרע לא השתתפתי בפרוצדורה כזו. ומה גיליתי? שינואר לא השפיע לטווח הארוך יותר מדי, או שהמשקל בבית נשבר ומורה אותו משקל כבר שבועות. אני בוחרת באופציה אחת. הגיע הזמן לגוון ולהמשיך להשיל, להמשיך להשיל.
בראש שלי, אם שאלתם את עצמכם, המשקל שלי זה הדבר הראשון שרואים עלי. כבר ממרחקים, לפני החיוך, לפני העיניים, לפני הבגדים, רואים את הגודל. אתמול הוזכרתי, שאולי זה לא כל כך נכון. וזה היה משמח לאללה. אתמול נפגשתי עם קבוצה של כ-25 איש שלפני שנתיים בילינו כמה חודשים אינטנסיבים לאללה ביחד. לפני המפגש נכנסתי לחרדות, הם הרי לא ראו את קילו גרמי שהצטרפו לחיק משפחת המשקל שלי, וברור שהדבר הראשון שיעשו או יגידו זה יהיה "וואו... מה קרה לך מאז שעזבנו?!". אז... נפגשנו, והתחבקנו, ונשמעו צרחות גיל, ודיברנו, וסיפרנו, והשוונו, והחלפנו, וצחקנו, ולא בכינו (למה שנבכה?!) ושתינו ושמחנו. והפוקוס שלהם היה על פרצופי, ושלי היה על פרצופם. ושום דבר חוצמזה לא היה משנה לאף אחד. אנחנו לא המבנה שלנו. אנחנו הקשרים שאנחנו יוצרים, החברויות, המעשים. כשיורדים לרזולוציות הקטנות, אז כן, We are what we eat. אבל בינינו, אף אחד לא נראה משו ברזולוציות קטנות. נכון?
לפני שנה ננטשנו על ידי אחת הנשים החכמות, המצחיקות, המעניינות והאהובות ביותר עלי ועל עוד עשרות בני משפחה וחברים. אני מרגישה שהיא איתי, בכל צעד ושעל (כמו שניסתה לאיים עליי עוד בחייה) ויודעת שהיא חלק מהמסע הזה ומכל מסע אחר שאבחר להלך בו. לעצור לפני כל דבר ולשאול מה היא היתה אומרת על זה הפך את כל מה שעשיתי להרבה יותר משמעותי.
השבת נחגוג את זיכרה, אבל אני עושה את זה כבר שנה שלמה.
שבת שלום!
נחמד לדעת שיש אהובים, אי שם מעבר לקשת...
what a wonderful world... Bibi ahuva.. lo maamina sheavra kvar shana. tamid balev
השבמחקאיך את כותבת מקסים- תמרי....בטוחה שביבי כלכך גאה בך- וכל ההערות שלה היו שכבר תכתבי את הבלוג הזה- בטוחה שמה שלא יקרה היא כבר כלכך גאה בך!!!
השבמחקנשיקות