לכולם וגם לי

מאז ומעולם אהבתי לנסות להציץ במסכים לא לי.

הדוגמה הבולטת ביותר חייבת להיות בביקורת דרכונים בכניסה לארה"ב. הייתי משלמת המון כסף כדי לראות מה הם רואים כאשר אני עושה להם את הפרצוף הכי תמים שלי בזמן שאני מחתימה את אצבעותיי ומחכה לאישור כניסה למדינתם המקודשת. אבל כידוע הם סופר מתוחכמים ולפשוטי העם כמוני המסכים תמיד נראים שחורים והם אף פעם לא מגלים ולעולם לא אדע. 

בכל אופן.. מסכים.. כן.

אז כשישבתי מול הדיאטנית בפגישה האחרונה איתה לפני שתחתום לי על הפתק שהבאתי מהבית הצצתי לה. במסך המחשב.

ראיתי את כל התאריכים של השקילות שלי מאז 2007. כל התאריכים וכל המשקלים. וכשהבטתי בטבלה האפורה הזאת. לא ראיתי רק מספרים. היה לי מין חזיון וראיתי ילדה שבמשך שנים הרגישה שמה שהיא באמת זה המשקל שלה. ושכל כמה זמן תפסה את עצמה, אמרה עד כאן והלכה להישקל בקופת חולים.

וראיתי את אותה ילדה מאוכזבת או מתביישת או מתבאסת מהמשקל. ואני חושבת שזה די ברור שככל שהשנים עברו והמרווח בין התאריכים יחסית הצטמצם המשקל הלך ועלה ועלה ועלה. ומש שב2007 היה נראה כמו משקל שיא ואיזה דכאון ב2012 כבר הפך למשאלה וב2015 כבר נהיה חלום. ואותה ילדה הפכה לאישה (כן, אישה) והמשקל שנחקק לנצח בראש הטבלה הפך להיות משקל היעד הנוכחי.

ואז אני נזכרתי שבעצם הפעם הראשונה שהלכתי לתזונאית בכלל לא הייתה דרך קופת חולים.

זה היה בקיץ בין כיתה ז' לכיתה ח', משמע הייתי בת 13 והלכתי לדיאטנית פרטית בישוב. ואני זוכרת את המספר שהמשקל הראה באותו ביקור (ואני גם זוכרת שאבא שלי בא איתי, שעכשיו זה נשמע לי כל כך חמוד) וזה בטח מיותר לציין אבל אותה ספרה היא יותר מעשר קילו פחות ממשקל היעד שאני מציבה לעצמי היום...

תחושת הבטן שלי כל כך חזקה והראיה שלי כה חדה (בכל זאת אני נמנעת מסוכר לבן) ופשוט אין לי איך לנתח את הנתונים אלה בצורה אחרת. יש קשר ישיר בין העיסוק במשקל לבין העליה המתמדת. לא רק ששנים של התעסקות לא עזרו. זה החמיר. חד פאקינג משמעית.

וזה כל כך עצוב בעיניי.

הלוואי ויכלתי לחזור אחורה בזמן, לחבק את הילדה הזאת, ללחוש לה באוזן ואם צריך לצעוק לה בפנים שהכל בסדר. את יפה. את חשובה. תתרכזי בדברים אחרים. תאהבי את עצמך. זה לא משנה. תשחררי את הלחץ. דברים יסתדרו. הגוף יתייצב באופן טבעי סביב הנקודה הכי מתאימה. די להתייסר. אין צורך להתבייש ואין צורך להתהדר, זה רק משקל. את יפה. את בסדר. שחררי.

ומי ילחש לי את זה עכשיו?

ומכיוון שאני חושבת שהתובנה הזאת עצובה (אך לא מייאשת) אין דרך טובה יותר לאזן אותה מאשר הסרטון הבא:

Bye Bye Ebola!

אושר ובריאות לכולם. וגם לי.

עד גיל 27 לא הגעתי לירח

אמרתי שעד גיל 27 הסיפור הזה יהיה מאחורי.
עד גיל 27 אשיל מעליי את הקילוגרמים ואחתום את הספר המשעמם הזה.
אפילו נתתי לעצמי דד ליין ממשי: "אם עד 27 לא תרזי, חמודה, את ניגשת לניתוח בריאטרי. כן, מה ששמעת!"
הקונספט של ניתוח היה הזוי עבורי וממש לא התחברתי אליו. כשהאופציה הוצעה לי על ידי תזונאים, רופאים או חברות הייתי בהלם וקצת פגועה. הרי בתור נציגת דור הY גדלתי עם הסיסמא שהכל זה כח רצון (!!) ואם אני רוצה מספיק חזק, אני יכולה לעשות הכל. ולהרזות זה עניין של מה בכך שעוד יומיים שלושה אתאפס על הכיוון ואתחיל להדרים. אבל הימים עברו והמחוגה הלכה והצפינה, והתחלתי לקשר הרבה יותר קשיים בחיי למשקלי הגבוה והיה קשה יותר לענות למשכנעים למה אני מוותרת על הניתוח אז הצבתי את הדד ליין הנ"ל.

והיומולדת בא, וחלף וכיביתי את הנרות על העוגה, ואכלתי את רובה, וניגשתי לעבודה.

בדילוגים קלילים, עד כמה שאפשר הגעתי לרופא המשפחתי והודעתי לו כמבשרת על המשיח שאני מוכנה ללכת על הניתוח הבריאטרי (למרות שאז עוד קראתי לזה ניתוח קיצור קיבה... פחח..).
הרופא לא מיצמץ, בירך על החלטתי ורמז שזה עלול לקחת קצת זמן אבל שום דבר רציני מדי רק תחליטי איזה בית חולים יהיה בר המזל ויזכה לנתח אותך והעתיד הצנום מחכה.

וכך עשיתי. מצאתי את מספרי הטלפון של הבתי חולים הגדולים בעירי והתקשרתי. "התור הראשון לפגישת הכרות (הכרות!) עם המנתח בבית חולים הראשון הוא עוד חמישה חודשים אם תרצי נקבע לך תור" המזכירה האדיבה הסבירה. הייתי בהלם אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. התקשרתי לבית חולים השני "לא נוכל לקבוע לך תור כי היומן שלנו לא מאפשר לקבוע תורים במרחקים כה גדולים...".
כאן חששתי.

מי אלה כל השמנים האלה לעזאזל שלא מצליחים להרזות לבד? למה כולם הולכים על הניתוח למען השם?! ואיך אני אמורה לנתב את כל הרצון הטוב שלי!?

החלטתי שאני לא מתייאשת. חזרתי לבית חולים א', קבעתי את התור למרות שלתאריך שלו יש בכלל סיומת שונה מהתאריך של היום, ובאתי לנתק. אך המזכירה הזכורה לטוב הצליחה להשחיל את המשפט "שווה לנסות להתקשר כל כמה זמן, לראות אם משהו התבטל ואם נוכל להכניס אותך מוקדם יותר". אוקיי חשבתי. והדלקתי נר של תקווה בחלוני.
יומיים אחר כך התקשרתי. לא כי אני קרציה חלילה פשוט כי החלטתי שכל יום שלישי אני אתקשר לראות אם התפנה התור ובדיוק הגיע יום שלישי. 

בכל אופן, אמרו לי שהתפנה תור למחר בבוקר. בואי.






(**כמה שורות מרווח** כדי שיהיה מקום להלם/ התרגשות/ התערבות אלוהית/ רוחות הקרמה/ מה שתרצו)

I stole this pic from some website.
I know this wrong. please firgive me

אז נסעתי. שילמתי. נשקלתי. חיכיתי. נפגשתי. וקיבלתי דף הנחיות. דף זה הצטרף לדף ההנחיות שהצלחתי להוציא מקופת החולים שלי אחרי שרצתי כאחוזת דיבוק כאשר קבעתי את התור המהיר. ההנחיות היו מאוד מפורטות. זה מה שצריך להביא לפגישה הבאה עם המנתח, וזה מה שצריך להביא לקופת החולים בשביל שיסכימו לממן לי את כל התענוג. 

ומאז אותה פגישה:

-קיבלתי מליוני הפניות מרופא המשפחה.

- ביליתי שעות עם מוקד קביעת התורים של מאוחדת.

- נפגשתי עם דיאטנית ארבעה פעמים.

- פגשתי פסיכיאטרית.

- עשיתי בדיקות דם.

- פגשתי כירורג.

- עשיתי אולטראסאונד.

-עשיתי צילום חזה.

-עשיתי צילום וושט קיבה.

- הייתה לי סדנת הכנה לניתוח.

עברו בערך חודשיים, מעולם לא גיהצתי את כרטיס קופת החולים שלי כל כך הרבה, והתאריך לניתוח עוד טרם נקבע...

בינתיים, הרזתי 8 ק"ג מרוב ציפיה :)

כיף לחזור!