לא תאמינו מה גיליתי... אופרה ווינפרי מלכת העולם קוראת את הבלוג. אני יודעת שזה מפתיע, מכמה סיבות האמת. היא לא דוברת עברית, והבלוג עדיין לא קרס- מה שבטוח היה קורה עם היא הייתה אפילו מעפעפת לכיוונו. אז איך אני יודעת את זה? אספר לכם. כהרגלי בקודש, סתם לא, רק לפעמים, כשאין שום דבר אחר לראות, צפיתי בתוכניתה שידור חוזר מלא יודעת מתי והנושא היה כמובן, דיאטה. ואופרה, כן אופרה, טענה יותר מפעמיים שכדי להגיע לחיים חטובים מאוזנים בריאים ושמחים יותר צריך לצעוד בצעדים קטנים. או בשפתה:Baby Steps. ממש כמו שמו של הבלוג שלי... כן, זה בסדר, גם אני התרגשתי!
עכשיו ברצינות, לא שזה לא היה רציני אבל, האורחת שהתארחה אצלה כתבה ספר * שאמור להיות מלא בהארות מאוד חדשניות לגבי אוכל, נשים ואלוהים. אפילו קוראים לו "נשים, אוכל, אלוהים". חלק מהדברים שהיא שיתפה איתי הם דברים שאני יודעת ושכבר עלו לכתב פה (כמו שלאכול כשעצובים לא ישמח אותנו, רק נהיה עצובים יותר כי עכשיו אכלנו חצי מקרר...), אבל חלק מהדברים ריגשו אותי וחידשו לי. היא אמרה, ותקשיבו טוב, שהיא לא חושבת שיש צורך בטיפול פסיכולוגי יקר וארוך טווח על מנת להבין מה המניעים של האכילה שלנו. אנחנו יכולים בצעד קטן לפצח את העניין. אני לא ממש זוכרת מה היא אמרה שיקרה אחרי שנגלה למה אנחנו אוכלים אבל, דיה לצרה בשעתה.
הנה התוכנית: להגיע למצב אמיתי של רעב. אני לא יודעת אם אתם יודעים את זה או לא, אני אף פעם לא רעבה. ממש כמעט אף פעם. לא רעב אמיתי פיזי שנובע מזה שלא אכלתי הרבה זמן. כי אני הרי אף פעם לא "לא אוכלת" ליותר מדי זמן. כל רעב שאני כן מרגישה, הוא רעב רגשי, ועל כן אין סיבה שאוכל גשמי יספק אותו. וזה גם הקטע עם רעב מהסוג הזה. שלא משנה כמה אני יאכל הוא ימשיך לנדנד. אז הקיצר, להגיע לרעב אמיתי. משמע לא לאכול למשך כמה שעות. אני לא קוראת להרעבה עצמית, אני קוראת ללסגור את הפה ולא לאכול לכמה שעות. פשוטו כמשמעו. מעניין כמה זמן יקח לי לחוש ברעב. אבל זה רק השלב הראשון.
לאחר מכן, לגשת לאכול. רק מלכתוב מילים אלו אני מתרגשת. אז שלב שתיים זה לאכול. ורק לאכול. בלי טלוויזיה, בלי מחשב, בלי ספר (פחחח... ספר). רק אני והאוכל בשקט. פה מתחיל הקטע. אני אמורה לאכול ולאכול ולאכול (הריגוש גובר...) עד שאני מרגישה מלאה. ואז להפסיק. זה כל הטריק. הסיבה שאסור לעשות משו אחר בזמן האכילה הוא כי הקול שאומר לנו שהתמלאנו הוא קול חלש ושקט. כל צליל אחר, ימנע ממנו לשמוע אותו. אז הפסקנו לאכול כשהרגשנו מלאים. לא נגמר...
שלב שלוש: אחרי ששבעתי, אני ארצה להמשיך לאכול. כן, זה משפט מוזר, למה אחרי שאני שובעת אני ארצה להמשיך לאכול?! אם לכם המשפט הזה נראה לא הגיוני, ומעודכם לא חוויתם תופעה כזו- לכו תזדיינו. כל השאר, המשיכו לקרוא. כל הקולות שיצופו לי לראש (אותה אורחת מאופרה טוענת, כן?!) הם הסיבות שאני אוכלת כשאני לא רעבה. אני יכולה לשמוע דברים כמו חבל על האוכל, או יאללה מה זה כבר משנה, תדחפי עוד כמה ביסים, או את גם ככה שמנה, תסיימי לאכול, או אני כלכך אוהבת אוכל, לא רוצה להפסיק.אני צריכה להקשיב להם, להפנים אותם, לנסות להבין מה הם רוצים ממני. למה הם מנסים לזרוק אותי לתהום. וכשאבין את זה אוכל להמשיך הלאה, לעבר השקיעה (או הזריחה, במצב שלי)
.
.
אז בתיאוריה זה הכל טוב ויפה, אבל זה ההבדל בין תיאוריה למציאות. ועל כן אני מכריזה על פינה חדשה בבלוג. פינת המשימה השבועית.
המשימה השבועית: לחזור להרגיש רעב פיזי אמיתי, לאכול מבלי לצפות בטלוויזיה או כל דבר שירעיש לי מלשמוע את הקול הביישן שבתוכי, להפסיק לאכול כשאני מלאה, ולהקשיב טוב טוב למה שאומר לי להמשיך לאכול- הטיעונים שאותם קולות יעלו, הם הסיבות לכישלון שלי. ו--לחזור לבלוג ביום שישי (היום יום שלישי) עם שלל חוויות חדשות ותובנות מרגשות.
המשימה מתחילה מ-ע-כשייייייייייו.
